שימו את האגו בצד

איור: pixabay
איור: pixabay
האגו הוא רצון עז שפועם בכל אדם ואדם * זה בולט יותר באנשי הציבור ובמשרתי החברה, כי הם נתונים תחת אור הזרקורים הציבורי

אל רצף ארבע מערכות בחירות שפקדו את ישראל בשנתיים האחרונות, הצטרפה סיסמה חדשה מצד הפוליטיקאים והיא "לשים את האגו בצד". כל פוליטיקאי שמכבד את עצמו מתגבר ומצהיר קבל עם ועדה שהוא מוכן לוותר על האגו שלו ולקבל גזרה כזו או אחרת. לא רק "לשים את האגו בצד" מככב במצעד הביטויים, אלא גם "לאחסן את האגו במחסן", "זה לא הזמן לאגו", "לקפל את האגו" ומבחר הדימויים רב ומגוון.

אבל את האגו לא שמים בצד, אלא עובדים ומתגברים עליו. האגו הוא הטבע האנושי שלנו, הוא יצר הרע שלנו, הרצון לקבל הנאה לטובת עצמנו על חשבון הזולת. האגו מניע אותנו לשים את עצמנו במרכז ולהעדיף את הכבוד העצמי, את השליטה ואת המעמד בראש על פני כל האגואים האחרים.

לכן, כל הדיבורים על אגו רק ממלאים את הבלון באוויר, עד שדי בדקירת סיכה קטנה כדי לפוצץ את הנפיחות. אני חלילה לא מאשים פוליטיקאים או מדינאים כאלה ואחרים. אגו הוא חלק מהמשחק הקבוע שלהם, הוא הגורם שדוחף את האדם לטפס בצמרת הפוליטית ומדרבן אותו להגיע לשיאים מדיניים חדשים. זו גם לא תופעה ייחודית להם, זה רצון עז שפועם בכל אדם ואדם. זה בולט יותר באנשי הציבור ובמשרתי החברה, כי הם נתונים תחת אור הזרקורים הציבורי.

גם בלתי אפשרי לשכנע אדם לקום נגד יצרו, לצאת נגד הטבע הבוער שלו. שתי הדמויות היחידות בזירה הפוליטית שראיתי שהצליחו במשהו להתעלות מעל האגו שלהן היו מנחם בגין ויצחק שמיר. הם היו מוכנים להרכין ראש, לוותר על עצמם, לעשות הכול כדי לא לגרום למלחמת אחים – עשו הכול כדי שיהודי לא יהרוג יהודי. אבל הם היו יחידים ומיוחדים במינם ובזמנם. גם בן-גוריון היה כזה במקצת עד שהזיזו אותו הצידה והוא פרש למדבר.

קשה לעמוד נגד התפרצות האגו העצום של דורנו. הוא חזק, עיקש וקשה עורף. אבל יש אנשים בעלי אגו מפותח יותר מהציבור ומנבחריו והם המקובלים. עד כמה שזה יישמע דבר והיפוכו, דווקא אלה שעוסקים בחיבור ביניהם, ביצירת הרגשה של אחדות, בניסיון תמידי ליישם את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", כמו שמלמדת חכמת הקבלה, דווקא הם מגלים בקרבם את האגו האנושי המפריד והעוצמתי ביותר.

אלא שהמקובלים מודעים היטב לטבעם האגואיסטי ועובדים איתו בצורה בוגרת. הם לא דוחים את השנאה, אלא עובדים מעליה. את הדינמיקה הזאת מתארים בעלי 'הזוהר' כפי שחוו זאת על בשרם: "מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה שרוצים להרוג זה את זה ואחר כך חוזרים להיות באהבה ובאחווה" (ספר הזוהר, אחרי מות, ס"ד-ס"ה).

העתיד הטוב של עם ישראל יתממש רק כאשר נדע להתחבר מעל הפילוג, להתלכד מעל האגו הטבעי. למרות הריחוק והדחייה, הפער ואש השנאה, תמיד ישנה אפשרות לתת דוגמה, תמיד ישנו מקום להפגין כוח התגברות מעל האני הפרטי ולהתעלות למעלה מן האנוכיות התובענית "למען העם והחברה".

בהתחלה זה יהיה מצידנו כמו משחק תיאטרון, קצת מעושה ומזויף – אחד בפה ואחד בלב – אך ככל שנתרגל יחסים של חיבה ואחדות כך נתקרב יותר למצב הרצוי. אז יפעל הקסם של הטבע, כמו שמתפתחים ילדים שמשחקים בלהיות גדולים והמשחק המדומה יהפוך למציאות חדשה.

גם אז האגו לא ייעלם. כל אחד יישאר בצדקת דרכו, ישמור בחוזקה על דעתו החדה ויתעקש על עמדתו הנוקשה, אבל מעל כל ההבדלים, על פני התיעוב והסיאוב, נדע לשאוף לכסות הכול באהבה, כמו שמלמדת חכמת הקבלה. האגואים הם הקרקע הפורייה לצמיחת זרעי אהבת הזולת, הם סוד העם היהודי, כמו שכתב שלמה המלך, מי שעמד פעם בראש ההנהגה: "על כל פשעים תכסה אהבה".