שלג על עירי

צילום: ורד אליצור
צילום: ורד אליצור
בין השלג הזה שמכסה את מבשרת בגלימה דקה ולבנה שמועד תפוגתה יום או יומיים לבין "שלגי העד" שהיו מכסים את ההרים, הכפרים והעיירות בכורדיסטן

כל היום הייתה ציפיה דרוכה. לעת ערב רעפו השמים מן הלבן הלבן הזה, ובאה חמדה בלבבות ואור בעיניים. בבוקר נתמלאו הרשתות החברתיות תמונות שובות עין ולב: ילדי חמודות משתובבים בשלג המלבין, כלבים מקפצים בכרים המלבינים, בובות שלג צמחו וגבהו, ואפם הגזרי נתארך כשל פינוקיו. הייתה שמחה גדולה.

יצאתי לחוצות לראות את כל אלה ולבי עלץ. משרוויתי מן המראות הצובאות לנגדי, בקשתי להוסיף שמחה על שמחתי ובאתי אל תוך ביתי. נכנסתי ליו-טיוב להאזין לשיר "שלג על עירי" בקולה הענוג של רוחמה רז. היא שרה בקול ענבלים מלטף ומרעיף רוגע, ואני שרתי עמה בקולי הניחר. "שלג על עירי כל הלילה נח, אל ארצות החום אהובי הלך. שלג על עירי והלילה קר, שלג על עירי נח כמו טלית".

מילות השיר ושירתה של הזמרת הכניפוני. משהתמכרתי להם מצאתי עצמי לפתע במחוזות אחרים, רחוקים רחוקים מכאן. נדמתי עלי תלוי על כנפי הרוח מתבונן בהרי כורדיסטן הלבנים, המושלגים. התבוננתי ונתחייכתי לי.

חיוכי עלה בהקבילי בין השלגים: בין השלג הזה שמכסה את מבשרת בגלימה דקה ולבנה שמועד תפוגתה יום או יומיים, לבין "שלגי העד" שהיו מכסים את ההרים, הכפרים והעיירות בכורדיסטן, ואת בית הורי בסונדור.  

החורפים בכורדיסטן היו קשים ומעיקים. השלג היה נערם לגובה שניים-שלושה מטרים, והיה משבית את חיי האדם והבהמה חודשים. אני זוכר כילד את מאבקם של אבי ואחיי בשלג שהיה חוסם את דלת ביתנו. הם היו מגיחים אז אל החוץ דרך החלון, והיו עמלים שעות לפנות את השלג, על-מנת לפתוח את הדלת החסומה. זה היה מעשה של כמעט יום יום. השלג ההוא לא הצהיל פנים. לא את פניהם של הילדים ולא את פני הוריהם. שם לא בנו הילדים בובות שלג. שם הם תרו אחרי בגדים ללבוש, לחמם גופם ולשרוד.

למזג האוויר הקשה והארוך היו השפעות מרחיקות לכת ומשמעותיות על אורחות חייהם של התושבים. על ההשפעות ההדדיות הללו ועל הזיקה שבין האדם והטבע החובק אותו אומר שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". שם בארץ אבותי, בכורדיסטן הרחוקה, ניכרו הזיקות באורח מובהק.

בשל החורף המושלג, הארוך והקשה נאלצו האנשים להיות ספונים בבתיהם ימים רבים. עובדה זו  הביאה להישגים מעצימים ולמצוינות את תחום אריגת השטיחים בקרב יהודי כורדיסטן. חומר הגלם בא להם מן הכבשים והצאן שהיו להם, ואת הטוויה והאריגה עשו באותם ימי חורף ארוכים בתוך בתיהם המלבינים. לימים בקשוני אנשי מוזיאון ישראל בירושלים לסייע בהתקנת תערוכת ענק תחת הכותרת: "תרבותם החומרית של יהודי כורדיסטן". נעניתי להם בחפץ לב באיתור פריטים רלוונטים שאכלסו את התערוכה. המוצגים המרשימים ביותר באותה תערוכה – שראוה מאות אלפים – היו השטיחים מעשי ידיהן של גאולה בן-נחום זכרה לברכה ושל אחרים שהתמידו לטוות ולארוג גם בישראל (על יחודה של האריגה הכורדית – בעת אחרת).

עולם אחר שרחב והעצים בימי החורף המלבינים היה עולם הספרות והשירה שרשם הישגים מופלאים, ואם ישאל השואל והיכן הם אותם שירים ואותם סיפורים אשיבו: הם לא נשתמרו כי הייתה זו "תורה שבעל-פה". מורשתם והישגיהם הרבים של יהודי כורדיסטן בשירה ובסיפורת עברו על-פה מדור לדור, הם לא נכתבו, ובשל כך חלקם אבד לנצח.

באותם לילות חורף קשים שצינתם הייתה באה בבשר האנשים כמדקרות חרב, ישבו אנשים עם  שכניהם  ליד האח, שתו צ'אי (תה) מהביל, שרו וספרו, ספרו ושרו שעות ארוכות.

היו ביניהם מספרי סיפורים ששבו את לב שומעיהם, והיו משוררים ששרו, או דקלמו את שירתם. הסיפורים והשירים היו שירי מלחמה ואהבות גדולות, שירי קודש ושירי חול. היו שירים שהצהילו את פני שומעיהם, והיו שירי אהבה מכמירי לב שגרמו למי מהיושבים להזיל דמעה.

כזה היה השלג שם. שם לא צהלו לבואו, אך הם נצלו את עתותיו לארוג, לספר ולשיר.

יהודי כורדיסטן עלו לארץ "בעירום" ובחוסר כל. הם נאלצו לעלות לארץ בידיים ריקות. ידיהם היו ריקות אך לבם ונשמתם היו עמוסים בתרבותם הרוחנית שמניפתה חבקה זרועות עולם, וזו עלתה ושפעה כפורחת בשנות החמשים, השנים הראשונות לעלותנו לארץ.

לעולם לא אשכח את שירתה של אמי בשיכון, את שירתו של אחי שבתאי (שבה), את סיפוריו המרתקים של ססונה שכננו, ואת שירתו של אסס בן דודתי שהיה מיטיב את גרונו בערק והיה מסלסל בקולו הכובש. היו אלה לילות חמדה שהרחיקו מעמנו – ולו לרגעים קצרים – את דלות הימים ההם ועוניים.

ואתם הקוראים אנא מכם, בקשו מבני הדור ההוא לספר ולשורר באוזניכם ותגלו מה גדול ורחב ועשיר עולם השירה והספרות בקרב יהודי כורדיסטן.

כתבתי עד הנה זכרונות ממקומות אחרים ומזמנים אחרים, ושבתי להאזין לרוחמה רז השרה על השלג הלבן המכסה את העיר. אחר יצאתי לנשום את אוויר הרי ירושלים – אוויר פסגות, ולהתבונן פעם נוספת בשלג המצהיל לבבות קודם שימוג ויעלם, ומי יודע מתי ישוב אלינו שנית…