שלוות בדידות

אילוסטרציה: פןסשנשט
אילוסטרציה: פןסשנשט
"השנה נסעתי הרחק כדי לראות את השקט של עירי. תינוק נרגע בנענועים, עיר נרגעת במרחק", כתב יהודה עמיחי * יש משהו מרגיע בהתנתקות

כל אימת שאני מבקש שלווה לנפשי, אני מרחיק עצמי משאונה של עירי, אני נוהר אל היער בפאתי מבשרת. יהודה עמיחי בספרו שירי ירושלים כותב: "השנה נסעתי הרחק כדי לראות את השקט של עירי. תינוק נרגע בנענועים, עיר נרגעת במרחק". יש משהו מרגיע בהתנתקות.

החודש הזה רעשה הארץ, רעשו אמות הסיפים, רעשו השמים, רעשו רחובותינו. הייתה מלחמה בתוך הארץ ובגבולה – והיא תמה. ואף שתמה המלחמה לבי לא רגע, עד שיצאתי מתוך עירי, עד שיצאתי מתוך עצמי, עד שיצאתי אל היער המדמים.

שש וחצי בבוקר, בגפי ביער חרת. הולך בשביל החובק את המחצבה בואכה סובת (ככר) סטף. שמים בכחול עמוק. שמים גבוהים. עצי היער שותקים. העשבים והפרחים נדמים כממתיקים סוד. הכל שקט ורק רגלי הבוטשות באדמה החרבה של השביל מפרות את הדממה. בקשתי להסותן – והן נענו לי וצעדו מתונות, כמרחפות, כמבקשות להכניפני על כנפי השקט.

בשמים קרב איתנים דמום. מאבק בין השמש מממלכת היום לבין הירח מממלכת הלילה.

השמש העולה שולחת את קרניה המושחזות לעבר הירח הנאחז בקרנות המזבח בפאתי מערב להרחיקו, והוא עיקש ומתפלל: "שלא יגמר לי הלילה", מזמר בפנים רהויות ונמוג אט אט.

לפתע משב רוח. משב קליל. אמירי העצים נרעדים. הולכים מעדנות מאן אל אן על פני הרקיע שמעליהם, כמו מבקשים ללטפו, מבקשים לצבוע אותו בכחול עמוק. בכחול עמוק יותר.

הרוח באה באוזני בצלילים שקטים ועדינים, נוגנת בי כצלילי פסנתר, צלילים המזכירים לי את הפתיחה של הקונצ'רטו מספר שניים לפסנתר ולתזמורת של רחמנינוב. משהו בתוכי נרעד ואני מתמכר לצלילים המכניפים אותי אל שדות חיטה מתנחשלת ברוח, שדות שהרחק מכאן. שתי ציפורים על חוט החשמל הגבוה נותנות קולן בשיר, כמבקשות להעשיר את צלילי התזמורת המתנגנים.

איילה ועופר הנגלים לי לפתע במעלה המדרון בולמים לכתי, ואני נעמד לראותם, להתבונן ביפעה הזאת שעל מפתן ביתנו. עומד דומם שלא להבהילם כמבקש לומר להם: אני איני צייד, אל תתייראו מפני. אך הם נעלמים בחטף כחץ שלוח.

על יד על יד (כאימרת עגנון שמשמעה ובינתיים) באה דרכי אל סופה ושבתי אל ביתי בפנים מוארות וקורנות כמשה שקרן עור פניו בראותו את אלהיו.

מששבתי אל ביתי נטלתי בידי הימנית כוס קפה מהביל להנעים, ובשמאלי את ספר שיריי "חורפים כנופים". יצאתי אל חצרי שבה עצי זית ורימון ולימון ושסק ומיני פרחים נאים שאיני מכיר את שמם, והם מדיפים ריחות טובים. ישבתי על הנדנדה בחצר ביתי להנעים עתותי בנענועיה המתונים, תוך שאני קורא בקול את שירי: "צאו אל השדות" שכתבתיו לפני יותר מארבעים שנים "צאו אל השדות צאו אל הכרמים ואל הבוסתנים להקביל פני אלהים… צאו לעת טללים עת השחרים רוננים והשתיקות רכות צאו אל השדות ומצאתם שם את השלווה ואת אלהים". משסיימתי לקרוא ובחצרי הושלך הס, חשתי כיצד שלוות היער נושקת את שלוות המלים ואני בינותן בתווך.

צאו אל השדות רעי כי שם השלווה.