שלום עם הפלשתינים? חלומות באספמיה…

מציאות שמשתנה במזרח התיכון. נוף טיפוסי באמירויות (צילום: kamzyw, ixabay)
מציאות שמשתנה במזרח התיכון. נוף טיפוסי באמירויות (צילום: kamzyw, ixabay)
על משמעות הקשרים החדשים עם מדינות המפרץ לעניין האיום האיראני והיחסים עם הרשות הפלשתינית * וגם: כמה הערות על מערכת המשפט

יורש העצר של אבו דאבי השייח' מוחמד בן זאיד וראש ממשלת ישראל נפתלי בנט נועדו ביום שני האחרון לפגישה בארבע עיניים שנמשכה כארבע שעות. לא נמסרו פרטים על תוכנה של שיחה חשובה זו, אבל ברור כי לא נפגשים לשיחה ממושכת לצורך רכילות בלבד…

איראן מאיימת על כל שכנותיה במזרח התיכון. באירופה מסרבים עדיין להכיר באיום האיראני הגובר, הגם שידוע כי מדינה זו מפתחת טילים בליסטיים לטווח של 2,000 ק"מ ויותר. עד שהאירופאים והאמריקאים יתפקחו, אולי בעזרתנו, טוב שמתקיים ערוץ חם וידידותי עם האמירויות. במקביל לכך, תקפה ישראל מפעל לייצור נשק כימי בעומק סוריה, רמז דק כקורת בית הבד לצפוי באיראן אם תיווצר התקדמות נוספת לעבר נשק גרעיני.

אבל העובדה שבאירוע זה וגם לא אחריו נמנעו מלהזכיר את שמו של נתניהו, אדריכל ההתקרבות המפתיעה הזו לאמירויות, גם לא הבשורה הגדולה שהיא נושאת בכנפיה, היא ביטוי לנקמנות בלתי נתפסת. נתניהו גרם, בראייתו לעתיד הקרוב והרחוק, ליצירת בסיס מוצק שמאפשר התנתקות מהאילוץ הכפייתי להיכנע לתכסיסיהם האפלים ולשנאתם האפלה עוד יותר של הפלשתינים.

אילוץ זה, שמשל במזרח התיכון וגם בדיפלומטיה הבינלאומית דורות ארוכים, הוא שמנע התקדמות בתהליך השלום. הוא זה שכפה את המשך המלחמה הקרה בינינו לבין הרשות הפלשתינית והוא גם זה שאפשר לפלשתינים לסרב סירוב גמור ומוחלט לדרישה כי עליהם להסתלק סופית מדרישתם ליישום זכות השיבה בכל הסכם עם ישראל. 

לאחרונה נכנסו אצלנו ללחץ נוכח ההתקרבות של מדינות השוכנות לחוף המפרץ הפרסי אל איראן. אני מציע לבחון תהליך זה באספקלריה רחבה יותר. כיום לאמירויות, ולמדינות נוספות (מצריים) באזור, אין תחליף לישראל, נוכח המערכה המדינית שמתפתחת מול איראן, מערכה שבמהלך הזמן הקרוב עשוי להיות לה גם ביטוי צבאי. במצב כזה יש לישראל יתרון ברור ותרומה לחיזוק משמעותי של הכוחות המצטיירים על המפה מול איראן.  

מערכת הצדק הישראלית: אוי לה ואבוי לנו

מעשה של יום ביומו הוא שאנו מתבשרים על פאשלה חדשה שבה מעורבת הפרקליטות ולאחר בירור קליל היא מתבררת כנכונה. הפעם כותבת לנו עורכת דין ידועה ומוכשרת, כנרת בראשי, הזכורה לטוב מפרשיות אחרות כלוחמת צדק אמתית, כי שוב, 'שכחו' במשפט זדורוב לבדוק את מכנסיו המגואלים בדם. לשאלת ראש המותב איך קרה הדבר, השיבה התובעת במילים האלמותיות: "לא יודעת"… כזכור התחייב פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, כי אם ייפתח משפט חוזר לזדורוב, הוא מתחייב לעשות חשבון נפש… נו, אז התחייב…

גם עו"ד ציון אמיר הצטרף לחובטים בתיק 4000 שמתנהל לעינינו. אמיר, בעל ניסיון רב בפלילים, דיבר לפני מספר ימים על כך שתופרים תיקים לנתניהו. "להחיל אשמה על נתניהו זה כמו להגיד שהיה שוד מזויין מבלי להגיד באיזה יום ובאיזה בנק…".

מה לאסון מירון ולמרים נאור?

הוועדה לבדיקת אסון מירון שמונתה על ידי נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, כללה כזכור את המינוי של מרים נאור כיו"ר הוועדה. לצערי, שוב התגייסה המערכת שוב לשמור על עצמה מכל משמר. הרי מרים נאור היא זו שעמדה בראש המותב שהחליט לדחות את בקשת הממשלה לקבל אחריות כוללת על ההר. בית המשפט החליט אז שלא להיענות לבקשת הממשלה אלא לזרוק אותה מכל המדרגות ולהעדיף את בקשת העמותות. הן ביקשו לנהל את ההר בעצמן. ומה קרה בפועל? אסון גדול בו חזינו כולנו… האם יש לה, לנאור, חולשה מיוחדת בנושא זה. הרי כך נהגה גם בהחלטותיה לגבי דרום תל אביב. גם שם זה נגמר באסון.

רבות דובר על העובדה כי המערכת המשפטית פטורה ממתן דין וחשבון על החלטותיה או נכון יותר על תוצאותיהן, גם אם הן מתבררות כשגויות. זו מערכת יחידה מסוגה שאיננה חייבת ללמוד מכשליה ואף דוחה אפשרות כזו מתוקף חקיקה מיוחדת.

במבחן המעשה, אין ספק כי חיות טעתה במינוי הזה. גם חשבון נפש לא יהיה. נהפוך הוא. דיון על טעויות, גם כאלה שנגמרו באסונות, לא יקרה.