תם מצעד הדגלים, שקע האבק. מה עכשיו?

יום ירושלים תשפ"ב עבר בשלום. למי התודה והברכה? (צילום: איילת שפיבק)
יום ירושלים עבר בשקט * למי מגיעות מחיאות הכפיים ועל מה? * מה המשמעויות מבחינת עתידו הפוליטי של בנט? * וגם: האם אנו בפני נקודת מפנה בתיקי נתניהו?

עכשיו אפשר לנשום לרווחה. חלף עבר לו מצעד הדגלים. הפובליציסטים למיניהם אומרים לנו, כי לפי הערכותיהם השתתפו במצעד למעלה מ–50,000 איש, הרבה יותר מאלה שהשתתפו במצעדים הקודמים. יכול להיות. מדוע נהיה משביתי שמחות? אבל שתי מסקנות מבצבצות לנו בשקוע האבק. האחת, אין במספר הצועדים הרב משום הערכה כל שהיא לגבי שינוי במספר המנדטים שתקבל 'ימינה' אם תתמודד בבחירות הבאות.

אותם צועדים, הם והוריהם, הם חלק מאותו 'בייס' שאיבד בנט בהיותו נמנה על אדריכלי הממשלה הנוכחית של לפיד, אביה ומולידה. ואף נהפוך הוא, אלה הם אותם מצביעים שהפכו להיות חלק מאותה אופוזיציה מרה שקמה לו בגוש הזה. במילים פשוטות: מצבו של בנט, מבחינה אלקטורלית, ממשיך להיות חמור עד נואש. אולי הוא מוצא ניחומים בצירופו האפשרי לרשימת 'יש עתיד' של לפיד?

אבל במקביל לכך, צפה ועולה סוגיה אחרת. כבדה הרבה יותר. אפתח בשאלה: האם גם לכם יש תחושה, כי השקט הפתאומי שירד על יריבינו הערבים בכל הקשור למצעד הדגלים וגם לעלייה של כ–3,000 יהודים להר הבית תמוה ולא צפוי? האם ייתכן שלפתע אפפה את כולם שתיקה? מדוע? האם התרופפה חומת השנאה?

לדעתי ולהערכתי (והלוואי ויתברר כי טעיתי), ברקע הדברים הסכם שהוא לא לפרסום, אבל בו זמנית מרחיק לכת, עם מנסור עבאס לגבי ההתיישבות הבדואית בנגב. הוא ורק הוא יכול היה להביא למצב הנוכחי (שבשנה הקודמת הביא לשיגור טילים חמאסיים לעבר ירושלים). הוא ורק הוא שגרם לשקט הפתאומי של החמאס, לשתיקה של הרשות הפלשתינית ולאלם של רע"ם… (וגם לדממת האלחוט של אחותה, הרשימה המשותפת). מקווה מאד שאתבדה. חושש מאוד שלא.

ועוד הרהור מטריד: האם הפרישה של המקורבים ביותר לבנט בימים האחרונים, מקורה בידיעה/סברה כאמור? הרי מדובר בעובדים שנאמנים לו ביותר. כיצד קרה שכל המתפטרים החליטו כמעט פה אחד, כי אם אכן קרה כדבר הזה, אין הם יכולים להישאר יותר בתפקידם הנוכחי?

תיקי נתניהו: משנים גישה?

לאחרונה ניכר, כי התגנב סגנון אחר אל התקשורת בכל הקשור למשפט נתניהו. אט אט מחלחלת גם כאן ההבנה כי התרשלות בתיק כזה היא בבחינת כישלון גדול. ומדוע? משום שזה תיק דגל, שלרוע מזלם של העוסקים בו, אותו צבר ענק של אנשים מלומדים, לא הבינו או שלא רצו להבין את המהות האמתית של מעשיהם.

התכחשות למשימה, התנשאות אטומה או זלזול עמוק בה, ליוותה אותם ואותן לאורך כל הדרך. הרי מלכתחילה לא היה מדובר כאן במילתא זוטרתא. לא מתקבל על הדעת, שהעוסקים בבישול התהליך המזוהם, קרי הפוטש, לא ידעו, לא הריחו את ריחו הפגום של התבשיל וכביכול לא הבינו מה הם עושים. לצערי, היו סימנים מוקדמים. התעקשותה של פרקליטה בכירה לצפצף על התהליך, לצאת זקורת ראש כבת יענה לשכשוכי מים באפריקה ולא להגיע לשימוע מול ראש הממשלה (שימוע שמהווה חלק אינטגרלי מההליכים המוגדרים בחוק להגשת כתבי אישום, מ.ל.); הכנס בקרית ענבים שאהרן ברק התאבד עליו ואף שיגר מסר ליועץ המשפטי לממשלה, שהיסס וטעמיו עמו בארגון הכנס; עדי המדינה וחוקרים אטומי רגש שאמללו אותם ואת משפחותיהם בתרגילים שהוסיפו נופך של באשה לתבשיל… ועכשיו נוספה לסיפור זה גם האגדה על הפסקת החשמל…

אני מודאג גם ואפילו יותר, מהעובדה שהשופטים במותב לא פסלו את המשך המשפט עד עתה בשים לב לליקויים המהותיים והאין סופיים שמתגלים בהתנהלותו. אולי מחכים לאור ירוק מאהרן ברק? האם יש מבוגר אחראי שיעזור גם למערכת זו לצאת מה'ברוך' שאליו הכניסה את עצמה, לזקוף את קומתה, אחרי שאמון הציבור בה צלל לתהומות שמזכירות מדינות אחרות בעולם השלישי?…