תעלומה שהמשפט לא פתר

הכותב וספרו (צולם על ידי כותב המאמר)
הכותב וספרו (צולם על ידי כותב המאמר)
השופט בדימוס משה רביד חקר מקרה רצח ישן * בימים אלה יצא הספר

שבע שנים מחייו הקדיש השופט בדימוס משה רביד כדי לחקור את פרשת היעלמותו של בן משפחתו, אלכסנדר רובוביץ', איש לח"י צעיר, נער בן 17. התוצאה: ספר בן מאות עמודים ובו מסקנה חד משמעית: אי צדק משפטי שנערך לרוצחו, קצין הבולשת הבריטית.

מיד לאחר היעלמו, ב-6.5.1947, פרסם ארגון הלח"י הודעה מיוחדת שהתפרסמה והודבקה בחשאי במקומות שונים תחת הכותרת: "היכן הצעיר אלכסנדר רובוביץ?". על פי אותה הודעה, נעצר רובוביץ' בירושלים על ידי בריטי לבוש אזרחית וחמוש באקדח. על פי עדויות, "הבריטי רדף אחריו ותפסו שוב. עוברים ושבים התערבו וניסו להצילו מידי הבריטי. הלז הראה למתערבים תעודת בלש".

רובוביץ' נלקח בכוח למכונית שהמתינה בפינת הרחובות אוסישקין-קק"ל, בה ישבו שני בריטים. הוא סירב להיכנס למכונית ובמאבק שהתפתח נשמט כובעו של השוטר הבריטי ובתוכו נרשם השם: פאראן.

בני משפחתו המודאגים של רובוביץ' פנו למשרדי הבולשת. הללו הבטיחו "לפתוח בחקירה" ואף הרשו לבני המשפחה לחפשו בבתי כלא ובתחנות מעצר, אך הנער לא נמצא בשום מקום. ראשי הלח"י העלו את ההשערה הבאה: "אלכסנדר רובוביץ' עונה עד מוות על ידי חוטפיו וגווייתו הועלמה. אם שלטונות האויב לא יגלו בימים הקרובים היכן נמצא אלכסנדר רובוביץ', תהפוך ההשערה לעובדה וישולם לפושעים הבריטים כגמולם".

השאלות הראשונות שהפנינו למשה בערב ההשקה היו כמובן עד כמה נושא היעלמו של הנער, בן המשפחה, העסיק אותו? מדוע לקח הדבר לא פחות משבע שנות מחקר וכתיבה?

את התשובות לכך 'מצאתי' למעשה במספר הרב של העמודים שמכיל הספר (440), דבר המצביע על העבודה היסודית והמקיפה שעשה משה רביד. בדיוק כפי שנהג לעשות בכהונתו כשופט. "הייתי ילד בן שבע כשאלכסנדר נחטף ונרצח. כל חיי ליוו אותי השאלות – כמו זיכויו התמוה של איש הבולשת הבריטית פאראן בבית המשפט המחוזי בירושלים, בו כיהנתי לאחר עשרות שנים כשופט; והשאלה: היכן הוא נקבר? כאשר יצאתי לגמלאות, רתמתי למשימה את רעייתי שרית ואת מכון ז'בוטינסקי להפקתו של הספר החשוב מאוד להיסטוריה של עם ישראל".

כילד בן שבע העריץ משה את הנער בן ה-17. "נער צנוע ואמיץ מאין כמוהו, שהצטרף לארגון לח"י בשנת 1945. הוא בלט מיד בפעילותו בלח"י ועמד בראש קבוצת נערים שעסקה בלילות בהדבקת כרוזים ברחובות ירושלים. הוא היה מודע לכך שפעילותו זו עלולה לגרום למותו, אך חשש זה לא הרתיעו".

משה רביד, אחיו של אודי רובוביץ', הבלם האגדי של בית"ר ירושלים, פתח את המסע הארוך בקריאתם של מסמכים רבים בארכיונים שונים בארץ ובחו"ל. חלק מהמסמכים הללו לא היו ידועים לחוקרי הפרשה: "הודות לניסיוני כשופט, במשך 31 שנים, יכולתי לא רק לקבוע כי חקירת הרצח הייתה שטחית, וכי שלושת השופטים הבריטים במשפט דחו, שלא כדין, ראיות קבילות. הם קטעו עדים שלא כדין ואף להראות כי התובע נמנע בכוונה מלהציג ראיות שהיה בהן כדי לסבך את פאראן ולהביא להרשעתו בחטיפה וברצח". חלק מהמסמכים החשובים הללו גילה רביד בארכיונים שונים בבריטניה בתיקים שנחשפו לעיון הציבור.

תקצר היריעה מלהכיל את כל המסע הארוך והמרתק הזה, שכלל נסיעות למספר מדינות בחו"ל, בעיון אין סופי במסמכים ובראיונות, אשר בסופם יכול היה השופט בדימוס רביד לכתוב: "פאראן ושוטרים נוספים הובילו את אלכסנדר ברכב של היחידה למקום מבודד במדבר יהודה. הנער עבר שם עינויים קשים כדי לאלצו למסור שמת של חברי לח"י, אך פיו נשאר חתום. פאראן רוצץ את ראשו של אלכסנדר באמצעות אבן וגרם למותו".

האם נקם הלח"י את רצח הנער היהודי על ידי קצין הבולשת הבריטית? השופט בדימוס רביד, אינו משיב על כך באופן ישיר. הוא מסתפק במלים הבאות שכתב בהקדמה לספרו: "…עוד ידעתי כי פאראן זוכה במשפט בזק שארך יום וחצי. שנה לאחר מכן, פתח אחיו רקס חבילה שיועדה לפאראן ונהרג…".