תרבות לגהות הנפש ולמרפא

הזמרת תמר שאוקי (צילום: שרה יעקב)
הזמרת תמר שאוקי (צילום: שרה יעקב)
התרבות היא הנפש היתירה שבאדם * היא מותר האדם * בימים טרופים אלה יש בה משהו מרפא, משחרר, משהו מנחם * הלכתי להתנחם

נסעתי לנווה צדק לתיאטרון ענבל, להאזין לקולה הצלול ומכמיר הלב של תמר שאוקי שנתנה קולה בשיר, כאשר על המסך שברקע, נצפים נופיה הקסומים של לבנון האחרת, ההיא, קודם שהוחרבה על-ידי מחבלים צמאי דם.

במופע שולבו שירי עם ופולקלור לבנוניים, ולחנים לספר תהלים, וגם קטעי וידאו נדירים משנות הששים של סלים ואמל שאוקי – סבא וסבתא של הזמרת.

אהבתי את שראו עיניי ושמעו אוזניי, והייתי כמכניף. אהבתי במיוחד את השיר "תחת אל רומני" (מתחת לעץ הרימון) שיר שדקלמתי אותו בימי עלומי הרחוקים, באוזניהן של נערות החן שאחריהן חיזרתי – לשבות את לבן. "תחת אל-רומני חובי חקני סמעני ג'ננו…" (תחת עץ הרימון שח לי אהובי את שירתו).

המופע הזה פתח את הפסטיבל "לבי במזרח".

במחרתו נסחפתי אל תוך מסע מוסיקלי סוער ב"צוללת הצהובה" בתלפיות. הו תלפיות אהבתי, שאני מזכירה לעתים תכופות לצורך, ושלא לצורך, והכל בשל הערצתי שאין לה גבול לעגנון, ליצירתו המסעירה, לסגנונו המיוחד ולשפתו הגבוהה, השואבת מימיה ממעמקי מקורותינו הרחבים והעמוקים. יצירה שאני קוראה ומוצא בה תענוג נפשי ונחמות גדולות. ביתו של זוכה פרס נובל לספרות נטוע לתפארה בשכונה זו, וראוי שכל איש בישראל יפקוד אותו לנשום אווירה של ירושלים, שעליה ועל ביתו זה הוא כתב רבות. "לא אשבח את ביתי, כי קטן הוא. ולא אתבייש בו בשביל שיש גדולים וטובים ממנו. ביתי קטן, אבל מקום יש בביתי לאדם שכמותי, שאינו מבקש גדולות".

יום שלישי בצוללת הוקדש ל"תקווה". המופע שפתח את הערב באולם מלא מפה לפה היה "יללה ומחול החרבות", מופע שמשך את הצופים בעבותות אהבה וחמלה, משדה הקרב לשדה פרחים.

אחריו הופיעו רותם בר אור, ועלמה זוהר, כגחליליות ליד מדורה קטנה באמצע לילה חשוך. הם האירו את לילנו בשירת אהבה לארץ מימים רחוקים, ובשירים שמעתה. שירים של כאב ותקווה ואהבה. הם שרו "אין לי ארץ אחרת" והורו לנו לצעוד יחדיו אל האור, ובאו אחריהם עוד אמנים ויוצרים וכותבי שירה ששרו על שער הרחמים, ושרו על "שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף/ ביופי שעוד לא היה כמוהו. זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית/ אתם אינכם ולא תוכלו לשוב/ השביל עם השדרה, ובשמים עיט/ אך החיטה צומחת שוב", ושרו את שירתו של ישראל נג'רה, רב, פייטן ומשורר שנולד בדמשק בשנת 1555, נפטר בשנת 1625 ונקבר בעזה, כן בעזה. באחד מפיוטיו הנושא את השם "יה רבון עלם ועלמיא" (יה רבון עולם ועולמות) הוא מבקש: "אלוה אשר לו יקר וגדולה, פדה צאנך מפי אריות והוצא את עמך מתוך גלות/ עם אשר בחרת מכל האומות", פיוט שכמו נכתב ביום שבעה בחודש אוקטובר 2023.

ובשירו האחר הוא כותב: "אוחילה עת גאולתך/ אצפה לישועתך/ ואם יתמהמה בלתך* לא אשימה עלי מלך/ לא אשימה עלי מלך", ואף אנו כמותו מסרבים להמליך עלינו מלך…

אהבתי את שירתם שמאז ומעתה, וגם את הגיגיהם, ואילו נתנה לי הרשות לשבחם הייתי מצטט באוזניהם את זאת: "בוא וראה את כוח השירה, מקיימת את העולם, ומקיימת את בריותיו… ואלמלא היא, כבר העולם היה חוזר לתוהו".

האמנים שראיתי בערב זה נדמו בעיניי כמי הבאים להצילנו מן התוהו שהמציאות מנסה לכפות עלינו, ובאה בי נחמה.

ובמחרתו הוליכוני רגלי ולבי הכמהה ונכסף לנחמה, לחזות בפסטיבל התיאטרון בירושלים מבית היוצר של סטודיו למשחק ניסן נתיב. הלכתי לחפש משמעות, להעזר במופעי התרבות, לעשות תיקון, לבקש מרפא לנשמתי הסוערת, לאגו שלי שהושפל עד עפר בידי העזתים, שהוליכונו עד תהומות אכזריים שכמותם לא ידענו למן ימי השואה. על-יד על יד שאני יושב באולם וממתין לבאות, הלכה דעתי אל הרחק, אל שמשון הגיבור שלחם בעזתים והשפילם עד עפר, שעליו מספר הכתוב: "ויבער אש וישלח בקמות פלשתים מגדיש ועד קמה ועד כרם זיתים". ולא נחה דעתו של שמשון, עד שעקר את שערי עזה, ונשאם על גבו עד הרחק ככתוב בספר שופטים "ויקם בחצי הלילה, ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות, וישאם עם הבריח, וישם על כתפיו, ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון". וצה"ל כיום ממשיך את דרכו להכות בהם עד עפר.

סטודיו ניסן נתיב פועל במשכנו החדש בטבורה של ירושלים במתחם בית העם שבו עברו עלי שש-עשרה שנות חיים כמנהל המחלקה להשכלת מבוגרים וכמנהל אגף תרבות.

מנחה הערב פתח דבריו ואמר: דעו לכם אנשים יקרים, שהאולם הנאה והגדול הזה שבו אתם יושבים עתה היה מלא עד לפני ימים אחדים בבגדים, במנעלים, בדברי טואלטיקה, במשחקי ילדים, בכלי מיטה ובמיני מתנות שנאספו לטובת אחינו שנעקרו מבתיהם שבעוטף. עם ישראל במיטבו בא לכאן, ובידיו נשא את הכל למענם. עם של אמונה, תקווה ורעות.

אל הפסטיבל הזה הלכתי כי הם הבטיחוני בכתובים: "ריפוי ותיקון".

הפסטיבל הוקדש לתושבים מישובי העוטף, ולאמנים ויוצרים מקרבם.

הייתה קבלת פנים, והיו ברכות, והיו זרי פרחים שובי עין והייתה מדליה שהוענקה למנהלת מרכז נורית קציר לתיאטרון על תרומתה לעולם התיאטרון.

לוז הערב היה הסרט מכמיר הלב ועוכר השמחה בשם "הילד" של להב וינר זכרו לברכה, בוגר הסטודיו שנרצח על-ידי חיות האדם שבאו לרצוח יהודים. בתום ההקרנה קבוצת הדיון – שבה השתתפו אילנית סויסה- במאית ומחזאית מכפר עזה, שי לי עטרי – עורכת הסרט ואלמנתו של יהב, ויעל טל – במאית ומחזאית – דנה בסרט ובמסריו.

סרט קצר זה הוא בעיני מבין הסרטים הקצרים הטובים ביותר שנעשו בישראל. סרט רגיש שנוגע בלבבות, המתאר מציאות מחרידה שמטריפה דעתם של אנשים החיים בעוטף תחת איום רצחני מתמיד ויום-יומי.

ובחמישי הלכתי לפגוש את אחי העקורים ב"מלון יערים" בקיבוץ מעלה החמשה. פגשתים בערב שירי רמבטיקו. ראיתי אנשים זקופים שקומתם לא שחה. שוחחתי עמם. ראיתי אנשים שבעיניהם אור ועצב עמוק. אנשים מלאים בחזון ובתקווה לימים טובים מאלה: "שחקי שחקי על החלומות… כי באדם אאמין כי עודני מאמין בך". ראיתים והתנחמתי. הם היו נחמתי ובאה פדות מוארת לנפשי.

ובשבוע הבא אלך שוב אל מקומות מרפא שופעי תרבות. אלך לבית מזי"א לחזות במופעי הפסטיבל היהודי לאמנות הבמה, ולפסטיבל העוד שמתקיים בבירה מזה עשרים ושש שנים רצופות, פסטיבל חובק זרועות עולם, ולמשכנות שאננים, לטכס חלוקת פרס עמיחי לשירה, שבו אני משמש כחבר בוועד הנאמנים של הפרס. ועוד ארוכה הדרך לפני, ועוד ארוכה הדרך לזכות באור ובמרפא שירגיע את הנפש.