אספרסו קצר או ארוך?

מתי בדיוק אנחנו מבינים כי בקצב החיים המהיר לעולם לא נצליח להשביע את חשבון הבנק שלנו? מתי בדיוק נבין כי את הנשמה אנחנו אמורים למלא באושר?

באיטליה, ממש לפני העלייה לקרון הרכבת, לוגמים אספרסו קצר ורצים לתפוס מקום ברכבת מהירה. בהודו מבשלים את הקפה לאט לאט ומרתיחים על אש קטנה. טקס שלם לפני לגימה באיטיות רבה. קצב החיים שונה גיאוגרפית ממקום למקום וגם שונה מאדם לאדם.

שנים שאלתי את עצמי מהו קצב החיים הנכון המדויק לבני אדם. ישנם כאלה אשר יבחרו להגיד שקצב החיים תלוי בגיל האדם. בגיל צעיר הקצב יהיה נמהר ללא מעצורים ובגיל מבוגר יאט האדם את הקצב. יש כאלה אשר יתייחסו לא לגילו של האדם אלא לאופי שלו.

מתי בדיוק אנחנו מבינים כי בקצב החיים המהיר לעולם לא נצליח להשביע את חשבון הבנק שלנו? מתי בדיוק נבין כי את הנשמה אנחנו אמורים למלא באושר?

השאלה המרכזית היא מי קובע עברנו את קצב החיים? הנסיבות, אילוצי החיים, האופי שלנו, הסביבה, החינוך שקיבלנו, הגנטיקה שלנו. לך תדע מה הכי משפיע מכל הגורמים.

במהלך חיי מצאתי את האנשים שידעו לחיות בקצב איטי יותר מאושרים ובריאים יותר בגופם ובנפשם. אצל אלה אשר בחרו לרוץ בקצב מהיר, ראיתי בהחלט הישגיות והגעה ליעדים, אך לא תמיד מצאתי בתוכם אושר וסיפוק מהחיים.

הטור הזה נולד בעקבות שיחה בימי החג על אושר ועל קצב החיים שלנו בעולם המערבי. האם השאיפות שלנו מובילות אותנו לריצה המטורפת הזו? מהו בדיוק הרצון שלנו להוכיח? למי בדיוק? מתי שאלנו את עצמנו שאלה פשוטה – איך הייתה עבורנו הדרך?

בקשתי מסטודנטים שנכחו בסדנה שלי להתחלק לזוגות. על אחד מבני הזוג לאגרף את כף ידו מול הפרצוף של חברו. ביקשתי מכל אלה עם האגרוף להחזיק חזק חזק את האגרוף ולאלה אשר הביטו אמרתי "יש לכם מהרגע שאודיע עשר שניות לפתוח להם את האגרוף". נתתי הוראה: "אני מסתכל על השעון. מעכשיו, עשר שניות תפתחו להם את האגרוף". מרבית הנוכחים בחדר, באופן מיידי, הפעילו כוח רב על מנת לפתוח את האגרוף לבן הזוג שלהם. בסיום התרגיל הקצר הבטתי בסטודנטים ושאלתי אותם בשקט "האם לא היו דרכים אחרות בהן ניתן היה לפתוח את האגרוף, למשל אולי לבקש יפה ולהסביר שזה חשוב לכם לפתוח את האגרוף? מדוע הקצב חייב להיות מהיר? מדוע לא לנסות להשתמש בשפה, במילים, בפתרון קצת יותר ארוך?". שקט באולם. פתאום המבט של הסטודנטים הביע הבנה, הכלה, שניתן אחרת ולא בטוח שהדרך הקצרה היא האפקטיבית ביותר. קצב החיים המהיר בעולם המערבי גורם לנו לבחור את הדרך הקצרה ואת הקצב המהיר.

באין ספור תחומים קצב החיים שלנו מהיר: בתחום הרומנטי, ברצון להתעשר, "לתת את המכה" כפי שאומרים, במערכות יחסים עם בני אדם, בהגעה ליעד, כאילו הדרך אינה חשובה, כאילו בדרך לא ניתן לקבל תובנות. הקצב המהיר זוכה למחמאות, הקצב האיטי לעלבונות. "הוא נורא איטי" נשמע כמו ביקורת. "איך הוא מהיר", נשמע כמחמאה. המושגים והשפה שלנו יוצרים מציאות אשר כולנו נדרשים להתאים את עצמנו לקצב הנדרש.

לאחר שלושה עשורים בהם הקצב שלי היה מטורף, ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי על עצמי בעת פרישה ממערכת הביטחון הייתה להאט את הקצב, ליהנות מקפה טוב, מפרח שצמח בגינה, מעבודה חדשה. הסתכלתי על העולם כחנות ממתקים פתוחה בפניי ועכשיו לאט לאט לטעום את הממתקים.  ליהנות אינה מילה גסה, מותר גם לא לעשות כלום, רק להתבונן. לא צריך להחליט ולבצע מיד, אפשר גם לנשום עמוק.