ארבעה אתרים וגעגוע

דברים אלה שאספרם אירעוני משכבר הימים, בימים של דלות ותום * הייתי אז בן אחת-עשרה (אולי קצת יותר, אולי קצת פחות) * זכרונות של תלמיד ישיבה

הם היו ארבעה, לבושים בגדים שחורים, עטויי זקן. נקשו על דלת ביתנו – על דלת השיכון. אבי ואמי קבלום אחר כבוד. קבלום במאור פנים. הושיבום על מיטות הסוכנות באין כסאות להציע. אמי הגישה להם מים קרים מן הכד (הג'רה) – שהיה עטוי בבד יוטא להצן מימיו – ובכוס תה.

משברכו ורוו, שאלו את אבי: האם יש לך בן שלומד בבית הספר בקסטל? אבי השיב: הן, ולא יסף. אמרו לו: אנו נשמח לקחתו לישיבה בירושלים, שם הוא ילמד תורה ויגדל למצוות ולמעשים טובים. הנהן אבי בראשו בפנים מוארות ואמר: זה טוב זה. ראו אלה בנצחונם והוסיפו: הוא גם ילון בישיבה, יאכל שם אוכל כשר וטוב, וגם יקבל מעמנו מנעל ומלבוש.

ראו הארבעה שצלחה שליחותם והחליטו לעגנה בעבותות שאינם ניתנים להתרה באמרם: אנו יודעים כי אין הפרנסה מצויה בשפע בביתכם, ומעבר הבן לישיבה יקל  עליכם מאד. קמו הארבעה מעל המיטות ונפרדו מאבי בתקיעת כף. למחרת הם הגיעו ואספוני אליהם. אבי נתחייך בלכתי אחריהם, ואמי דמעה.

היום הלכתי לקופת חולים שטראוס בירושלים לכייל את מכשיר השמיעה שלי שהחל לזמזם לצורך ושלא לצורך. ירדתי מן הרכבת הקלה ופסעתי לאטי ברחוב הנביאים בואכה שטראוס. בהגיעי למתחם שבו שכן לשעבר בית החולים הדסה ברחוב הנביאים 10, נעמדתי להתבונן בבית הנטוש המט ליפול שמולו, העומד מעבר לכביש, שבו אכלתי שנה תמימה את ארוחות הבוקר שלי. אודה כי איני זוכר מה כללה הארוחה, אך לעולם לא יפוג מפי טעמו של המלפפון החמוץ הגדול שהיה פרט של קבע בצלחתי. עיניי התמקדו בשני חלונותיו הימניים שבקומה השניה, העליונה, שם עמד השולחן שעליו אכלנו וברכנו, והזכרונות הציפוני.

משם הלכה דרכי למרפאות שטראוס. בתום הביקור פסעתי לאטי במורד רחוב הרב קוק – כמבקש להשלים את מעגל זכרונותי מהימים שבהם למדתי בישיבה. באותם ימים עמדה ברחוב הרב קוק 10 מסעדה בשם "לבנון". במסעדה זו אכלתי ביחד עם רעי מהישיבה את ארוחות הערב במרוצת שנה תמימה. הייתה זו מסעדה נאה חבוקה בעצים ובשיחי נוי אשר שביל הוביל את באיה מהרחוב. לימים נהרסה המסעדה, ותחתיה נבנתה חנות "משכית", שאף זו הייתה ואינה עוד.

בדרכי לתחנת הרכבת הקלה שבחזית בנין העמודים אשר ברחוב יפו הגעתי אל התחנה השלישית של אותם הימים, שאף היא הייתה חלק משגרת יומי באותם ימים רחוקים.

בחלון הראווה של חנות הנעליים "פרימן את ביין" נסעה באותם הימים רכבת מופלאה. המסילה הייתה מתוחה בין הנעליים הרבות שהוצבו בחלון, הרכבת דהרה על הפסים, טפסה להרים מושלגים, חלפה על פני אפרי מרעה רחבי ידים, חצתה ביעף גשרים שהיו נטויים על נהרות שוצפים, נעלמה במנהרות אפילות ברגע, ובמשנהו הגיחה אל האור הרך של מרחבי אוסטריה. כן, לימים משהגעתי לבקר באוסטריה החלטתי כי הייתה זו אוסטריה. הרכבת הזאת ריתקה אותי. עמדתי למולה בהשתאות ובפליאה רגעים ארוכים כשחוטמי נוגע בזכוכית הקרה של חלון הראווה.

שנה תמימה למדתי בישיבה ששמה היה: "תורת ירושלים". יש ואני הולך לפקוד את המקום גם בימים אלה, שבעים שנים חלפו מאז. הישיבה אינה, אך המבנה והמתחם עומדים על תלם נטושים ומוזנחים. המבקש לראותם יצטרך לעלות כעשרים מטרים מ"מאפיית חבה" הסמוכה למסעדה הרועשת "מחנהיודה" – ויראם במו-עיניו.

כשבעים שנים חלפו עברו מאז, והישיבה ורעי שמאז בלבי עד היום. אני זוכר את שעות הלימוד הארוכות שבהן למדנו מבוקר עד ערב גמרא ו"שולחן ערוך".

אני זוכר את ראשי החודשים שבהם למדנו רק חצי יום, ובמחציתו השניה טיילנו מקפצים כאיילים על  גבעות הטרשים של ירושלים דאז, אשר לימים נבנו עליהן השכונות גבעת מרדכי וגבעת בית הכרם.

ויותר מכל שספרתי אני זוכר בחיוך מריר את הסטירה שקבלתי מידיו של המורה מ.ז. – מורה צעיר ודק. היה זה בשעה שלמדנו "שולחן ערוך". המורה קרא הלכה מסוימת ולא הסבירה. אני שבקשתי להבין את ההלכה שקרא, הצבעתי ובקשתי לשאול. אמר – שאל. שאלתי בתום לב "מה זה תשמיש מיטה?". הוא שתק ופסע לעברי מעדנות. האמנתי שיקרב אלי ילטף את ראשי וישיבני דבר, אך בהגיעו פרש את כף ידו הימנית והלם בה בפני בחוזקה מרשימה, עד שנדמיתי עלי כמי שראשו סבב שלוש מאות וששים מעלות עד ששב אל כנו. הוא שתק, פסע אל קידמת הכיתה והמשיך בלימודו, ואני נותרתי בשתיקתי הכואבת. רק לימים משעמדתי על דעתי והבנתי תשמיש מיטה מהו הבנתי את כעסו.

ביום המחרת כאשר רעיי הלכו לאכול את ארוחת הבוקר ואת המלפפון החמוץ שכה אהבתי, צררתי אני את בגדיי הדלים ושבתי אל בית אמי לחוש את ידיה הרחומות.