היסטוריה וארכיאולוגיה בתנ"ך (חלק ג')

והפעם: המשך הסיפור על הרעב הגדול במצרים ותפקידו של יוסף בפתרון המשבר

ממשיכים במסע שלנו אחרי תולדות גדולי האומה בימי קדם. בפרק הקודם סיפק לנו חוקר התנ"ך, פרופ' ישראל קנוהל, הצצה לדמותו של יוסף, נער יהודי שמגיע למצרים, הפך להיות משנה למלך ומחלץ את האימפריה מרעב. "לפני כ־20 שנה", הוא מספר, "התגלו שני חרסים באזור כפר הפועלים שחפרו את מערות הקבורה בלוקסור. על החרסים נחרט מכתב של המלך סיפתח, אותו ילד עם שיתוק ילדים, שגדל בינתיים, ושם סיפתח מעיד: 'שנה חמישית. המורד בייה הוצא להורג".

כפי שסופר בפרק הקודם, 'בייה' הוא יוסף. הכול בערך חופף את הסיפור המקראי מלבד פרט אחד: יוסף מת בשיבה טובה. הוא לא הוצא להורג. "כנראה הסוף הטרגי נשמט או הושמט מן הזיכרון היהודי", אומר קנוהל.

ומה קורה על פי התיעוד ההיסטורי לסיפתח שמוציא להורג את בייה, שהוא יוסף על פי השערתך?

"תכף נגיע לכך, אבל בוא נסכם: יש לנו אדם שאינו מצרי בשם בייה שמגיע למצרים מארץ כנען או סביבתה בשנים של רעב גדול וחריג, עולה לשלטון כמטאור, הופך להיות ממליך מלכים, אב לפרעה ומי שכמעט תופס את מקומו בין קברות המלכים של מצרים. ועכשיו נשוב לסיפתח: כשנה אחרי שהוא מוציא להורג את בייה, הוא בעצמו מת ולשלטון עולה מלכה אלמנה וחשוכת ילדים ששמה תאוסרת. כשהיא מסתלקת לעולמה אין יותר יורשים בשושלת הזאת, השושלת ה־19, שהיא השושלת הרעמססית. במצרים נוצר תוהו ובוהו. יש לנו תיעוד משני מקורות על כך. הראשון הוא 'פפירוס האריס', והשני הוא כתובת חרוטה על אבן שהתגלתה בדרום מצרים במקום שנקרא אלפנטינה – אי בנילוס שהיה בו כנראה סחר בשיני פילים".

כשקנוהל מחבר את מה שידוע משני המקורות הללו, "הרי שבמצרים", לדבריו, "התנהל מאבק גדול בין מייסד השושלת הבאה, סתנחת, לבין מישהו ששני המקורות ההיסטוריים מתארים אותו כמי שהגיע מהאזור של ארץ ישראל או סביבתה, העמיד עצמו כשליט, ביזה את הדת המצרית, ניסה להשתלט על מצרים באמצעות צבא זר של שכירי חרב ו'פגע בחיות הקדושות', שהמצרים ראו בהן אל". האל אמון, מסביר קנוהל, "הוא האל הראשי של מצרים בתקופה ההיא, שסומל על ידי האיל, הכבש הזכר, אולי אותו הכבש שעל פי המקרא בני ישראל שחטו ונתנו את דמו על המשקוף בזמן מכת בכורות. פרעה סתנחת, מכל מקום, מספר בגאווה במצבה מאלפנטינה שסילק את אותו זר וניצח אותו, את צבא השכירים שלו ואת תומכיו במצרים ואף שיקם את הפולחן המצרי שבו הם פגעו".

קנוהל מצרף לפאזל שלו שני מקורות נוספים: הראשון הוא סיפורו של מנתון, כהן דת מצרי, שמצוטט גם אצל פלביוס: "מנתון מתאר את משה כמנהיגה של קבוצת מצורעים, שגם הם 'פוגעים בחיות הקדושות', מנסים להשתלט על מצרים ונעזרים בצבא שכיר מארץ כנען. גם אצל מנתון, המלך המצרי מסלק אותם מארצו ומשקם את הפולחן המצרי".

המקור השני הוא ספר 'שמות', שקנוהל מגדיר כ"סיפור מורכב, שמתקיימים בו כמה יסודות זה לצד זה: מצד אחד סיפור על עם עבדים מדוכא ונרמס שמשווע להצלה ונמלט ממצרים, ומצד שני – קול אחר שאומר כי בני ישראל לא בורחים מארץ מצרים, אלא מגורשים ממנה. כתוב במפורש 'כי גורשו מארץ מצרים'. בחלק מהתיאור, הסיפור אינו על עבדים חסרי ישע. מספרים לנו על משה שהוא 'גדול בכל ארץ מצרים' ומציינים מתנות כסף וזהב שהמצרים נותנים לבני ישראל והסיפור מכיל גם אלמנטים צבאיים".

בני ישראל היוצאים ממצרים מונים על פי המקרא 600 אלף רגלי. ספר שמות מספר לנו ש"חמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", כלומר, לדברי קנוהל, "יש להם נשק, מה שלא מאפיין עבדים. מוזכר גם 'ערב רב'. אנחנו מבינים זאת היום כ'אספסוף'. אבל בכמה מקומות במקרא, גם ביחזקאל וגם בירמיהו, המונח מופיע ככינוי ליחידות של צבא שכיר. הפירוש של המילה 'ערב' כצבא שכיר נתמך גם על ידי תעודות אשוריות". חיילים שכירים?

המשך בגיליון הבא.