הרהורים בדרך לבודפשט

על כל אחד ואחת מאתנו לזכור היטב את העבדות, השעבוד והשנאה כלפינו שגם היום מרימה ראשה * רק בעזרת האחווה וקבלת האחר בתוך עמנו, נוכל להבטיח עתיד טוב יותר לדורות הבאים

אני כותבת כעת בעודי עושה את דרכי לבודפשט שבהונגריה. מי שמכיר אותי יודע שהתחביב הגדול ביותר שלי הוא לטייל בעולם, להכיר מקומות חדשים, ללמוד שפות שונות ולפגוש בתרבויות מגוונות. אני גם תופסת את הטיסה כחוויה בפני עצמה, כזו שמאפשרת לנו לעשות מעין 'זום אאוט' על החיים שלנו, להתנתק מהרעש, מהטלפון ומהשגרה לכמה שעות בתקווה להתרכז במה שחשוב לנו, באנשים היקרים לנו…

בהמראה היום הצצתי מהחלון ואט אט יכולתי לחזות בערים ישראליות ממעוף הציפור. בגורדי השחקים, בכבישים הפקוקים ובשכונות המגורים שהלכו והפכו לנקודה קטנטנה ולא ברורה. המחזה הזה היווה עבורי תשובה לתהייה שמדירה שינה מעיניי בחודש האחרון והכה לא פשוט שהמדינה שלנו עוברת. ובכן, כבחורה צעירה שרוצה להקים משפחה, אני תוהה לעיתים קרובות, כיצד בוחרים הורים לגדל את ילדיהם בישראל? כיצד הם מסוגלים לשלוח אותם לצבא או אפילו סתם לטייל איתם ברחוב?

יש מי שיחשוב שאני מגזימה מעט, אבל אני תופסת מציאות זו כעקדת יצחק יומיומית. יש בי תחושה שהורים מסכנים לעיתים את חיי ילדיהם מעצם בחירתם לחיות במדינה שלה חיכינו אלפי שנים ומנסה להבין מהי התכלית של החיים שלנו פה? נראה, כי ההתבוננות הרחבה במדינה שלנו ממעוף הציפור הבהירה לי את התשובה, גם אם באופן חלקי.

בערב שבת, נשב רובנו סביב השולחן ונחגוג את חג הפסח, רובנו, משום שיש משפחות שרגע לפני החג הקריבו את היקר להם מכל, מעין קורבן פסח פרטי משלהם. אני מדברת על מיטב הבנים, 'מלח הארץ' במובן הכי רחב וטוב של הביטוי שאנו כל כך אוהבים לעשות בו שימוש כשמדובר באנשים ערכיים, מלאי מוטיבציה ואהבה למדינת ישראל. בחורים שבחרו לגור כאן על אף המורכבות, לשרת במסגרת הצבאית ביחידות מובילות, להיות מובילים בתחומים שונים ואף לגדל כאן את ילדיהם.

הירצחם ששבר את לב כולנו, בהיותם יושבים בחיק חבריהם עם חיוך גדול וכוס משקה בידם, רק מחדד לי את ההבנה ועונה לי על התהיות שעליהן דיברתי בתחילת דבריי, כי יש לא מעט אנשים שהיו שמחים לראות את המדינה המופלאה שהקמנו מתפוררת ואותנו נעלמים מכאן ובכלל מהעולם.

לפני מספר חודשים נפטר סבי האהוב משה. נדמה כי מעולם לא ראיתי פטריוט כמותו. דגל ישראל היה עבורו הכול. הוא כעס כשראה דגלים קטנים שמצאו דרכם אל הרצפה כשנמכרו בערימות ביום העצמאות. הדגל לא היה חתיכת בד עבורו, אלא ניצחון בצבעי כחול לבן, ניצחון שלנו כעם וכמדינה, הוכחה ניצחת שכנגד כל הסיכויים הצלחנו להקים פה אימפריה שלא הייתה מביישת את המעצמות הגדולות בעולם.

בליל הסדר נקרא את ההגדה. יש שאומרים כי המצווה החשובה ביותר בקריאת ההגדה היא "והגדת לבנך" – לימודה והעברתה לדור הבא, למען יראו וידעו הצעירים שבינינו על יציאת אבות אבותינו מעבדות לחירות, לגאולה, אל הארץ המובטחת. לכן אני מאמינה, כי המסקנה החשובה ביותר היא שעל כל אחד ואחת מאתנו לזכור היטב את העבדות, השעבוד והשנאה כלפינו שגם היום מרימה ראשה. רק בעזרת האחווה וקבלת האחר בתוך עמנו נוכל להבטיח עתיד טוב יותר לדורות הבאים.

האחדות היא שתשמור עלינו מפני אויבינו, משום ששנאת החינם היא שמשסה ומפלגת בין קבוצה אחת לאחרת ומחלישה אותנו מול שונאינו. בואו נבחר בסובלנות, נהיה אכפתיים ונשמור על האחווה והרעות כפי שידענו במשך אלפי שנים. מי ייתן וחג הפסח יעבור בשקט, שה׳ ישמור על כל עם ישראל ועל כוחות הביטחון ששומרים עלינו גם בחג. שיהיה חג שמח לכולם, מלא באהבת חינם.