מיעקב לישראל (המשך)

כך העלו בפניי מעשיו התמוהים של יעקב עם המקלות את התמונה של ההתרחשות ב'חטא גן העדן'

מידי פעם אני שב ותוהה בדברי התורה שאינם מובנים. לאחרונה התבוננתי בספר בראשית (ג', 8-9): "וישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן לרוח היום. ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו איכה".

מה פתאום מגיע תיאור ספרותי כזה? אם כבר לפרט, למה לא לתאר את התמונה כפי שנוהגים סופרים משובחים? אך הסופרים שכתבו את התורה היו מדויקים ביותר ולא הזכירו מילה אם לא הייתה לה משמעות עמוקה.

בני האדם ביצעו פשע חמור. הם התחילו להרוס את מעשה הבריאה, ומה משדר "לרוח היום"? בעיניי זה משדר חוש הומור, קלות. קלקלתם? לא נורא, תפנו אליי, אין לי שום קושי לתקן. החטא האמתי שלנו, בני האדם, הוא הניסיון הכושל לתקן את מה שקלקלנו בכוח שכלנו הארצי והמוגבל שאיננו מסוגל לתפוס את השלכות המעשים. התחבאנו בין העצים ונפלנו מהמדרגה האלוהית ממנה העפלנו אל ממלכת הצמחים הנמוכה בהרבה מאתנו. מרוב בושה התעטפנו בעור מזויף שהפקנו מהצמחים. כל שעלינו לעשות כאשר נשמעה השאלה האלוהית "היכן אתם?", היה לענות "אנחנו כאן, אנחנו אחראיים" ואז הכול היה שב לתיקונו, ברוח היום, בקלי קלות.

אמנם פסעתי קצת אחורה משאיפתי לחלוק עמכם את ממצאי בספר מופלא זה, אבל זה משליך ישירות על סיפורי האבות, ובמיוחד על יעקב, שהאחריות לשיקום האנושות בכל כובדה רובצת על כתפיו. אנו רואים שהחל מאברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, יהושע וכל הנביאים, כולם מקבלים הדרכה מאותה ישות מסתורית שהתורה מכנה בשם 'י-ה-ו-ה א-להים'. מהות או ישות זו שואפת כל העת לעזור לנו להשתקם, אולם אין היא כופה את עצמה.

פסוק זה הוא למעשה מרכז הכובד של התורה כולה. הוא משפט המפתח. כמו משפטים קודמים, בכמה מילים קצרות מתאר המחבר סיטואציה מורכבת ביותר וכאן מסתתרת בעיית הקיום האנושי ופתרונה.

איפה זה מוזכר בתרי"ג מצוות? הרי אם היינו מספיק צנועים לקבל הדרכה, כל מה שנכתב לאחר מכן, לא היה נכתב. הכול היה חוזר לקדמותו.

נחזור לסיפורו של יעקב בבית לבן (בראשית, ל"א, 1-13): "וישמע את דברי בני לבן לאמור, לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. ויאמר ה' אל יעקב, שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך. וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ויאמר להן, רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אליי כתמול שלשום ואלוקי אבי היה עמדי. ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן. ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלוקים להרע עמדי. אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקודים. ואם כה יאמר, עקודים יהיה שכרך, וילדו כל הצאן עקודים. ויצל אלוקים את מקנה אביכם וייתן לי… ויאמר אליי מלאך האלוקים בחלום יעקב ואמר הנני. ויאמר, שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן, עקודים נקודים וברודים. כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך. אנכי הא-ל בית אל, אשר משחת שם מצבה, אשר נדרת לי שם נדר. עתה, קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך".

לא מתמיה שבורא עולם עוסק בזוטות כאלו כמו סוגי הצאן העתידים להיוולד? מה מסתתר כאן?

האבות וכאן יעקב קשובים כל העת לקול ההדרכה של הישויות העילאיות. הם לא מתיימרים לתקן את העולם מכוח עצמם. מצד אחד, הם כל העת לוקחים אחריות – גם על כישלונותיהם – ומקשיבים בענווה לקול ההדרכה, המתקן באהבה ובסבלנות אינסופיים.

אנו רואים כל העת, כי תהליך שיקום האנושות כרוך במאבקים בלתי פוסקים בין הכוחות השואפים להחזיר את האנושות למסלולה המיועד לבין הכוחות השואפים לשמר את המצב הנוכחי – שהאדמה על כל מתנותיה היא תכלית הבריאה.