מיעקב לישראל (המשך)

התורה לא מסבירה כלל כיצד עשה אברהם את הונו העצום, היא מסבירה קצת כי יצחק זרע וקצר מאה שערים ולא נכנסת לפרטי פרטים כמו כאן

אנו רואים שכבר מתחילת תהליך שיקום האנושות, הנשים הן המחליטות או קובעות את מהלך הדברים. כך בהחלטת שרה לגרש או להדיח את ישמעאל מהבכורה. אותו דבר אנו מוצאים כאשר רבקה מחליטה שיעקב הוא הראוי להיות הבכור. כאן הבכורה היא לא עניין של כבוד ומעמד, אלא המשימה הרוחנית לשיקום האנושות. ישמעאל ועשו אין תפקידם לשקם את האנושות, אלא לשמור על הגרעין האמור לכונן את המערכת שתחזיר את הבריאה למצב גן העדן, המצב אותו שברנו כאשר השתמשנו שלא כיאות בכוחות הטבע.

הצמד הזה של קין והבל, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו ולאחר מכן נראה את עשרת השבטים ויוסף, הוא למעשה האלגוריה של המערכות הנפשיות הפנימיות שלנו. כאשר אנחנו נמצאים במעמד הרוחי הנכון, אנו אמורים להתמיר אותן וכך אנו מתעלים למצב הרוחני של יום השבת, שהוא פסגת הבריאה. בשבת אנו שבים לאחדות הראשונית אבל עם תודעת על, תודעה קוסמית, המסומלת בשם או במהות 'י-ה-ו-ה א-לוהים'. זו תכלית הבריאה על קצה המזלג ואי אפשר לשקם את האנושות כל עוד לא נממש את הפרינציפים האלה. זו תכליתה של התורה וזו מהותם של סיפורי התורה.

נשותיו של יעקב לא רק מולידות את שנים עשר השבטים, האמורים לכונן את מלוא המנעד של המנגנון שיבסס את שיקום האנושות, אלא גם נותנות להם את שמותיהם. מתן שם למעשה מדגיש את המצב הרוחני והנפשי של האדם ואת משימתו ואחריותו בתהליכי הבריאה. הקיום שלנו עלי אדמות לא נועד כדי שנחיה כאן בעושר ובאושר, אלא כדי שנמלא את חובתנו כלפי הבריאה.

בני יעקב (למעט בנימין) נולדו כאשר חי בבית לבן. באותה תקופה התעשר יעקב לא מעט ואף העשיר את חותנו לבן, כמתואר בפסוקים הבאים (בראשית, ל', 25-43): "ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אתך בהן ואלכה. כי אתה ידעת את עבדתי אשר עבדתיך. ויאמר אליו לבן, אם נא נמצאתי חן בעיניך, נחשתי ויברכני ה' בגללך. ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה. ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי. כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב, ויברך ה' אתך לרגלי. ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי. ויאמר מה אתן לך. ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה. אם תעשה לי את הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמר. אעבר בכל צאנך היום, הסר משם כל שה נקד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקד בעזים והיה שכרי. וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי לפניך. כל אשר איננו נקד וטלוא בעזים וחום בכשבים גנו הוא אתי. ויאמר לבן לו יהיה כדבריך. ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון. ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות. ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים, אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות. ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן הצאן עקדים, נקדים וטלאים. והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן על עקד וכל חום בצאן לבן… ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים".

כל אשר כתבתי נכתב באופן ספונטאני. לא התבוננתי בשום כתובים, פרשנויות ודברי סתר. למעשה בכוונת מכוון. אולם כאן חיפשתי בין הפרשנים מה הם אומרים על הדרך בה יעקב עושה את עשרו ואין הם מסבירים את הסיפור עם המקלות. מה רקח שם יעקב בנסתרות? הנדסה גנטית? לי, בכל אופן, אין ספק שמשהו עמוק מסתתר כאן אם התורה, המתומצתת בקפדנות כל כך, מפרטת בדקדקנות כזו את מעשי יעקב. התורה לא מסבירה כלל כיצד עשה אברהם את הונו העצום, היא מסבירה קצת כי יצחק זרע וקצר מאה שערים ולא נכנסת לפרטי פרטים כמו כאן.