מי מוטרד ממה?

נבחרי הציבור שלנו עסוקים כעת בשריון מקומות כשהם מזיעים מחרדת סופם הפוליטי * ומה אתנו? כמו כולם, גם אני מוטרד קצת ממה שמתחולל בארצנו הזעירה

חמש מערכות בחירות בפחות מארבע שנים? ברור שמשהו כאן חולה לעומק. המערכות הפוליטיות שבויות בידי אנשים שטובת הציבור אינה בראש מעיניהם, הגם שכך לכאורה הם טוענים. הנזק למשק, לדעתי, לפחות 20 מיליארד שקלים, כסף שבאמצעותו אפשר היה לפתור חוליים רבים בחברה הישראלית -.להכפיל את קצבאות המינימום של המוסד לביטוח לאומי ולאפשר לציבור גדול שעמל כל חייו ואין לו פנסיה לחיות בכבוד. חברי הכנסת, שדואגים כל העת לשפר את תנאיהם, לא דאגו לעדכון קצבאות הביטוח הלאומי שנים רבות. משרד האוצר נאבק לדחות הוספה של כמה שקלים לשכר המינימום וגם את שכר הרעב הזה לא משלמים כהוגן.

האנשים הקטנים הם אלה שלמעשה נושאים במעמסת הקיום של המדינה – הם אלה שמגויסים ונשלחים אל מעמסת המלחמה בשעת חירום. אני מדבר עם לא מעט אנשים ורבים אומרים בגלוי שלא היו הולכים שוב להילחם בשביל אף אחד. כמעט ואין משפחה שאני מכיר שאין להם בן או בת שעזבו את הארץ, כולל בני משפחתי.

מצד אחד אנו רואים המונים ששוברים את השערים בשדה התעופה כדי לצאת ולנפוש; ומנגד, בכל מקום אני רואה קבצנים בצמתים, אוספים שאריות בשוק, סוחבים שקי בקבוקים בשביל כמה פרוטות ותורים ארוכים לחלוקת אוכל באיזה רחוב צדדי. אלה לא אנשים מתחתית החברה לכאורה. הם נראים כאנשים שיכלו להתפרנס היטב והנסיבות הפילו אותם.

מנהיגי המדינה, כולם, מכל הקשת הפוליטית – איש מהם איננו נותן דוגמה אישית. זה קודם כל להיות צנוע ולהסתפק במועט, ללמוד לקבל את השונה ולהקשיב זה לזה. אנו רואים מאבק של הכול בכל. ועל מה? אידיאולוגיה? לאף אחד אין אידיאולוגיה, יש רק כיסאולוגיה. נבחרי הציבור שלנו עסוקים כעת בשריון מקומות כשהם מזיעים מחרדת סופם הפוליטי, הגם שרובם שריינו לעצמם פנסיות נאות.

הייתי שולח את כל אותם השואפים או המתיימרים להיות מנהיגים, ללמוד קודם כל מוזיקה ולהשתתף בתזמורת. שם לומדים לעבוד באחדות, להקשיב למנצח או למנצחת, שהם למעשה דיקטטורים אהובים. כל נגן חייב להתמחות בכלי שלו ולהיות עצמאי וזה ממשיל על ההתמחות שלנו בלימוד ואימון מערכותינו הגופניות, הנפשיות והרוחניות. הנגינה מחייבת את כל המשתתפים לקבל את כולם כמות שהם, להקשיב זה לזה, ובעיקר – להתמקד במנצח או במנצחת.

כאשר אנו מתבוננים בדיוני הכנסת, איננו רואים שום דבר מכל הדברים האלה. צעקות זה על זה, איבה ומשטמה, כל אחד סבור שהאמת אצלו. זה מה שהתרחש במאתיים השנים לפני חורבן בית שני. את הלקח הקשה הזה לא למדנו.

מצרף קטע ממאמר שכתבתי בעבר אודות שמירת השבת:

השבת היא מצב רוחני, רמה תודעתית שאליה אנו אמורים להגיע במהלך המסע הרוחני שלנו. שיא רמות התודעה מסומל ב'יום השבת', המצב שבו הגשים האינדיבידואל את מהלך הבריאה מכוח מהלך חייו. תודעתו התאחדה עם התודעה הקוסמית וכעת הוא חי וחווה את אחדות כל הבריאה. הוא רואה את עצמו כאב של כל מה שקיים – מהרמות הנמוכות ביותר ועד העילאיות ביותר – וגם כבן של כולם.

יום השבת הוא מצב שבו פועלים כל האינדיבידואלים יחדיו בהרמוניה מושלמת סביב מרכז תודעתי נעלה, בדומה לתזמורת נגנים שמרכז אותם המנצח.

המעשה העיקרי שאני רואה בו כחילול השבת זה לשנוא אינדיבידואלים אחרים. שנאה היא אש ששורפת אותנו מבפנים. אדם שאיננו מסוגל לטהר את נפשו משנאות וטינות, דן את עצמו למוות בשריפה עצמית. למעשה, כמעט כל בני האדם עסוקים בעימותים בלתי פוסקים זה מול זה. המין האנושי איבד את תחושת האחדות הראשונית והוא שוקע במערבולת חסרת תכלית של הרס עצמי.

השבת היא מצב של אחדות הניגודים, ולא כפי שכל מיני זרמים רוחניים או דתיים שואפים להפוך את כל בני האדם למעין דמות אחת שבה האינדיבידואל מטושטש וחסר משמעות. כל עוד נמשיך ולחפש פגמים ולצעוק על מי שמתנגד לנו במקום לחפש את המכנה המשותף – מחללים אנו את השבת.