משמחה לאבל

האיוולת היהודית שהפכה את המחול למספד

שורות אלו נכתבו ונשלחו למערכת בשעות הצהריים של יום שישי, ייתכן ועוד בטרם התפרסמו הדברים ובעוד מלאכת הזיהוי בעיצומה. אפשר שהדברים הבאים אינם סדורים כל צרכם.

השנה בחרו רבים לחגוג את חגיגות ל"ג בעומר וההילולה המסורתית בחיק המשפחה, חלק מהצעירים בחרו להתאסף ולבלות בחיק חבריהם ורבים אחרים בחרו לעלות להר מירון ולהיות שם ליד ציון התנא הקדוש כבעבר. המשמעות של הילולה זו נעוצה בחלקה באירוע בו עשרים וארבע אלף מתלמידיו של רבי עקיבא נפטרו ממגפה ושמה 'אסכרה'. בתאולוגיה היהודית, המקור להתפרצות מגפה זו נבע משנאת חינם. אותה מגפה פסקה בל"ג בעומר וזו אחת מהסיבות שאנו חוגגים אירוע זה בתום ימי ספירת העומר בהם אנו נוהגים מנהגי אבלות. השנה, הילולה זו קיבלה משמעות נוספת בשל מגפת הקורונה אשר גבתה חיי רבים וסגרה אותנו בביתנו, מבודדים וחוששים להיפגש עם אחרים. והנה, ניצנים של תקווה, של תחושת ניצחון על המגיפה והיכולת להתקהל, לשמוח ולרקוד בהילולת הרשב"י בהר מירון.

הילולה זו, המתקיימת מזה שנים רבות, היא אחד מן האירועים הגדולים ביותר בישראל ובהשתתפות מאות אלפי בני אדם מכל זרמי הקשת החברתית – דתיים, חילוניים, חרדים ועוד. כל מי שהיה פעם בהילולה זו לא יכול היה לפספס את האווירה החמה והמדבקת ברגעי תפילה, אושר ושמחה, בה אנשים התחבקו ורקדו כאיש אחד בלב אחד.

צריך להבין שמאחורי אירוע בסדר גודל זה, כחלק מאירועים המוניים, מארגני האירוע מבצעים תיאומים וישיבות מקדימות במשך מספר שבועות קודם עם הגורמים האמונים על החוק. תחום רישוי העסקים הוא תחום מורכב בשל הממשק בין מספר גורמים רגולטוריים – רשות מקומית, משטרת ישראל, מגן דוד אדום, כבאות והצלה לצד מינהל הבטיחות ומהנדסי קונסטרוקציה ועוד.

רבים יחפשו תשובות לשאלות הרבות שעולות בעקבות האסון. התיאולוגיות והאמונות שעולות הן בלתי נמנעות. מדוע התיר הצדיק הטמון במירון את האסון מעל קברו דווקא בליל ההילולה? במה חטאנו שנאלצנו לשלם מחיר כבד – הרוגים, פצועים ואבלים? אם אותם ישראלים החוגגים באו לקיים מצווה גדולה ולהאדיר את שמו של אדוננו בר יוחאי, מדוע לא עלתה יפה מלפני הצדיק? האם היה פגם במעשיהם או שמא שילמו הם את מחיר הציבור האחר שהתרחק מתורת ישראל? לדברים אלה אין ממש תשובות, אולי בשל האמרה הידועה ש"נסתרות הן דרכי הא-ל".

אין ספק כי חייבת לקום ועדה ממלכתית בלתי תלויה שתבחן את ההתנהלות ותסיק את המסקנות כפי שלצערנו קמו לאחר אסון ערד ואסון הכרמל.

לדעתי, אין זו העת לחפש אשמים בשעות קשות אלה. על כולנו – ללא קשר לזהותנו והשתייכותנו – לחבק את המשפחות אשר איבדו את יקיריהן ולהתפלל להחלמתם של הפצועים. עם זאת, כל בן אנוש חייב גם לשאול את עצמו: הייתכן שהבנו אסון זה על עצמנו או כפי שכתב הזמר והיוצר ישי ריבו "מה אתה רוצה שנלמד מזה? ואיך נדע להתאחד בפירוד הזה?".