נתניהו: עלייתו ונפילתו (חלק ג')

לאט ובזהירות רקם נתניהו בתיאום מלא עם האמריקאים את 'עסקת המאה' * אך תוך זמן קצר מצא את עצמו מול קו חזית חדש, בו הוא והנהגת המתנחלים מצויים משני עברי המתרס

במאמר הקודם ציינתי, כי בראייתו האסטרטגית המיוחדת, רקם/ארג ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, במהלך כהונתו הארוכה, רקמה מסוג מיוחד, כזו שאף ראש ממשלה זולתו לא ניסה לרקום לפניו, רק נתניהו. בשל מעמדו המיוחד בישראל ובעולם, היה ועדיין מסוגל לכך. על אריג זה רקומה מפת ישראל לפרטיה ולדקדוקיה. אבל לא רק. גם מפת מדינת פלסטין רקומה עליו. אריג זה, שאותו ארג נתניהו במהלך השנים באומץ ובזהירות רבה מאוד, מציג את ישראל בגבולותיה העתידיים. ניתן לראות בו את המפה הכמעט סופית של ישראל ושל המדינה הפלסטינית, אלא שאז קמה עליו הנהגת ציבור המתנחלים. לא בכדי פסלו אותה על הסף ראשי המתנחלים. במפגש היצרי והעוין כמעט של קבוצה זו עם נתניהו ובכירי הליכוד, נבע הקרע הראשון והמהותי ביותר בין שתי הקבוצות. 

כסיוע לנתניהו בחזונו האמור, באה 'תכנית המאה' של הנשיא האמריקני דאז, דונלד טראמפ. גם כדי להמתיק את הגלולה המרה, אותה טעמו המתנחלים והנהגתם. זו כללה, בין היתר, שליטה ישראלית מלאה בצידה המערבי של בקעת הירדן. התוכנית, שנקראה גם 'תכנית השלום' או 'עסקת המאה', נהגתה על ידי עוזריו הקרובים של הנשיא האמריקאי ועל ידי נתניהו. חשיבותה המיוחדת נבעה מכך שהיא כללה הצעה מרחיקת לכת להסכם שלום, היחידי שיש לו פוטנציאל להביא לקץ הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. כאן חשיבותה הרבה של התכנית אך גם חולשתה.

פרטי התוכנית פורסמו בבית הלבן ב-28 בינואר 2020 במעמד דונלד טראמפ ובנימין נתניהו. חשיבות התכנית לא נבעה רק ממשקלה המיוחד עקב מקום לידתה (הבית הלבן), אלא משום שהיא נתנה לגיטימציה למיפוי חדש, ממוקד מטרה, כזה שגרם לצד הפלסטיני במשוואה להפוך לצד המתגונן והסרבן, לצד הכרה בקיומה של מדינה פלשתינית. לראשונה בהיסטוריה המורכבת ביחסים הטעונים בין ישראל לפלסטינים, נדרשו האחרונים להביא גם ויתורים אל שולחן הדיונים. לראשונה נדרשו גם הם לצאת מהפוזה, רבת השנים, של אומללות ומסכנות בלתי נגמרות, עמה אצו רצו ברחבי העולם כאשר השמצת ישראל הופכת לסחורה מדינית עוברת לסוחר.

מאז תבוסתם ב–1948, פעלו הפלשתינים כשהם הודפים את כל ההצעות להסכמים בינם לבין ישראל, אף פועלים בו זמנית להושיב את ישראל בקביעות על ספסל הנאשמים. הפעם תמרן אותם נתניהו בשיתוף רב משקל עם הממשל האמריקאי לקבל החלטות שאולי, רק אולי, יאפשרו להצהיר על קץ הסכסוך.

נתניהו החל לשחרר הצהרות על כך שבדעתו להחיל ריבונות בחלק משטחי יהודה ושומרון כבר בראשית 2018. בישיבת סיעת הליכוד אמר (2018), כי "בנושא החלת הריבונות, אני מנהל דו שיח מול האמריקנים". הוא טרח אף לציין כי אחד העקרונות הוא "תיאום ככל האפשר מול האמריקנים, שהקשר איתם הוא נכס אסטרטגי למדינת ישראל וגם להתיישבות".

בבית הלבן מיהרו אז להכחיש את דבריו. "הדיווחים כאילו ארצות הברית דנה עם ישראל על תכנית סיפוח – שקריים", נאמר בהודעה רשמית, חריגה מאוד לתקופת טראמפ. כעבור שנה יצא המרצע מן השק כאמור, על ידי פרסום 'עסקת המאה' האמריקאית.

אלא ששעת הרצון חלפה. כבר בינואר יצא יו"ר מועצת יש"ע, דוד אלחייני, בהודעה כי הוא החליט לתמוך בגדעון סער: "נתניהו לא ימני", אמר בהודעה לעיתונות. באגרת לתושבי יהודה, שומרון ובקעת הירדן כתב אלחייני: "נתניהו עזב את ערכי הליכוד. הוא משרטט את גבולות מדינת הטרור הפלשתינית". כאשר אלחייני סרב לקבל את 'עסקת המאה', מצא עצמו נתניהו מול קו חזית חדש, בו הוא והנהגת המתנחלים מצויים משני עברי המתרס. בכך לא רק שעלה הגולל על תכנית זו, אלא שאותו קרע שהזכרנו למעלה הפך להיות עובדה קיימת. לפרצה מיהרה להתכנס סיעת 'ימינה' בראשותם של נפתלי בנט ואיילת שקד.

ביניים: פשרת אביתר. היכן נתניהו?

אופייני הדבר שכבר בפשרת אביתר, מצאו את עצמם נתניהו ותומכיו מחוץ לשולחן הדיונים. גם בעקבות העובדה כי הוא עתה באופוזיציה, כמובן, אך גם בתוקף העובדה כי פשוט הסתדרו, אפילו טוב מאוד, בלעדיו. למתנחלים הייתה כמסתבר, כמה אירוני, אמביציה מיוחדת, להוכיח כי אכן ניתן להסתדר בלעדיו…