שירים מעולם העבודה

על תערוכת החוצות 'סמן כלא נקרא' המתבססת על שיריה של גילי יובל בכיכר ויצמן בחולון

העונה הישראלית לעיצוב חולון, אותה אוצר רפי וזאנה, מנהל אגף התרבות בעיריית חולון, ממשיכה להפתיע עם תערוכות מיוחדות ברחבי הגלריות ובחוצות העיר. שיריה של גילי יובל, עליהם מתבססת התערוכה, שואבים השראה מעולם העבודה העכשווי: חללי עבודה, נורות פלורסנט, סוקולנטים, מטבחונים משרדיים וגם הגדרות תפקידים, יחסי עובד-מעביד, שרשורי מייל, התראות מהבהבות והרמות כוסית משרדיות.

תמר ידין, מאיירת המתגוררת בניו יורק, יצרה עבור השירים נוף משרדי ודמות של גיבורה המתנהלת בתוכו ומחוצה לו. פעם התסרוקת שלה נתקלת בתקרת הזכוכית באמצע ריאיון עבודה, פעם היא מערסלת תיקיות, פעם מג׳נגלת בין שיחת 'זום' וטיפול בתינוק ופעם מוצאת את עצמה שותקת בפגישה למרות שבא לה לצעוק.

השירים הסאטיריים התחילו כבדיחה פנימית המתכתבת עם שיריו האלמותיים של יהודה אטלס מסדרת הספרים 'והילד הזה הוא אני' והפכו לקריצה ביקורתית כלפי עולם העבודה העכשווי והתופעות המאפיינות אותו: שחיקה, תקרת הזכוכית, הומור משרדי, עבודה מרחוק, חוסר יכולת להפריד בין החיים המקצועיים לאלה האישיים וגם המרחב שבו כל אלה מתקיימים: המטבחון, חדר הישיבות וחלונות ה'זום'.

לאחר תקופת כתיבה ופרסום בעמוד פייסבוק בשם 'והעבד הזה הוא אני', קובצו השירים לספר אחד בשם 'הפעם עם הקובץ' בעריכת שרון קנטור, תחת הניהול הגרפי של ניצן דרור ועם איוריה של תמר ידין כאמור.

גילי יובל: "אנחנו מבלים שעות ארוכות במקום העבודה שלנו. שעות שהופכות לתקופות, לעתים שנים ארוכות. העבודה הופכת להיות חלק מאתנו. לעתים נראה כי במקום שאנחנו נגדיר את התפקיד שאותו אנו ממלאים, הוא זה שממלא אותנו. הסיטואציות בשירים ובאיורים הן יומיומיות, צפויות, אפילו משעממות לעתים, אך הן מעסיקות אותנו ללא הפסק. נתן אלתרמן כתב 'אל השדות יצאו קוצרים ובשיר יכונו', זהר ארגוב שר 'עובד כמו חמור, במזוזה אני עבד' ומאיר אריאל התייחס ל'עבד ברזל, חשמל וכרטסת'. כל עבודה והשיר שלה – היופי והכיעור, העניין והשעמום, הצמא והרוויה. בעידן העכשווי אדם כבר לא מחפש 'עבודה', הוא מחפש תפקיד, משמעות ושיר לצאת איתו אל השדה ואל עמל היום. השיר, מסתבר, חשוב לא פחות מהעמל".

התערוכה תיפתח ב-28.10 ותינעל ב-31.12. הכניסה חופשית.