שירת המעברה

שנות החמשים במעברת הקסטל * ימים של דלות עוני והזנחה * ימים של שירה * אנו אהבנו לשיר

בתכנית הלימודים השבועית היה שעור לזמרה, והיה לנו מורה לזמרה שהיה כותב על הלוח השחור בגיר לבן את מילות השיר, תוך שהגיר היה מלבין את ידיו ואת מעילו.

המורה היה שר שורה, ואנו היינו חוזרים אחריו. כך היה עובר משורה לשורה ואנו נתנו קולנו בשיר. יש והיה מהסה אותנו באמצע השורה בשל זיוף, והיה מזמר שוב, ואנו היינו מתאמצים לשיר לשביעות רצונו. אנחנו אהבנו לשיר.

ופעם אחת בהגיעו לכתה בקשנו ממנו ללמדנו את השיר "אני זכריה בן עזרא", שיר ששמענו מחוץ לכותלי בית הספר, אך הוא סרב בכל תוקף באמרו שהשיר הוא שקרי באמרו: "ובא המלך המשיח".

שנות החמשים במעברת הקסטל היו ימי דלות. היו אלה ימים של שירה. בכל יום חמישי הייתה נערכת "קבלת שבת" במועדון הנוער. כל המפגשים הללו היו נפתחים בשירה שלוותה בצלילי אקורדיון. שירתם של מאות ילדים ונערים, שירה שהייתה מסתלסלת ועולה לשמים כתפילת חסידים להובים. שרנו שעות ארוכות. אנו אהבנו לשיר.

והיו גם מסיבות בערבי חגים בבית הנוער הזה שהיה מרכז עולמנו. במסיבות הללו יש והיינו משמיעים קולנו ברבים: "בת-שבע (שם בדוי) תשיר לנו סולו, בת-שבע תשיר לנו סולו" וזו הייתה עולה לבמה בחדווה והייתה שרה בקול ענבלים את השיר: "יצחק סיגריה בלי מזל ובלי מחייר, הוא יצא להכשרה עם חולצה כחולה". לימים משבגרנו בקשנו את "יצחק" זה ואת הסיגריה, ומצאנו כי מדובר באיש חסיד ובשיר שמילותיו: "איש חסיד היה, בלי מזון ובלי מחיה, הוא יצא להכשרה עם חולצה כחולה. הוא נשא אישה ונולדו לו חמשה, הוא שמח מאד מאד, ונולדו לו עוד ועוד". במעברה לא נתנו לבנו למלים כי אנו אהבנו להשמיע קולנו בשיר.

ובסתם ימים של חול היינו שרים ורוקדים במועדון. היינו עגים מעגל גדול שבתוכו היה מקפץ מי, תוך שאנו שרים בקולות רמים: "בן לוקח בת, ובת לוקחת בן, הרבי אמר צריך להתחתן" ומוחאים כף, או אז היה מושיט הרקדן שבתווך את ידו לעבר "בחירת לבו", וזו הייתה רוקדת עמו צעדים אחדים והוא היה פורש מן המרכז והיה חובר לעומדים במעגל, וזו הייתה מרקדת בקצב שירת הרבים והייתה בוחרת את "בחיר לבה" וחוזר חלילה עד כלות. פעמים הרבה המעגל היה הולך וצר, שכן כל אחד מאתנו היה צועד צעד אחד קטן על מנת להיראות, בתקווה שהוא יבחר לרקד במעגל. אנו אהבנו לרקוד ולשיר בעוד שהירח היה מזליף אור רהוי על צריפי המעברה המוכספים.

ויש שהיינו שרים יומיים רצופים או אפילו שלושה ימים רצופים. היה זה בטיול הגדול של סוף השנה. הנסיעה הייתה במשאיות של חברת "מאיר גרשון". לאורכן של המשאיות היו מותקנים ארבע שורות של ספסלים, שתיים מזה ושתיים מזה ואנו ישבנו עליהם מאושרים וערוכים לפצוח בשיר. היו אלה שלושה ימים של שירה, שירה קולנית, צווחנית בלתי פוסקת. הייתה זו שירה שיצאה מלב שמח.

תלמיד ששב אל ביתו בתום הטיול וקולו עמו נחשב ככשלון. רק ילד ששב מן הטיול בצרידות ובאין קול נחשב כמנצח. אנחנו אהבנו לשיר.

ואף בלכתנו בסימטאות הבוציות והמטויטות של המעברה היינו הולכים ושרים. כך צעדנו רעי הטוב שלמה כרמל ואנכי שלובי זרועות תוך שאנו שרים: "ההרים ירעמו והדרך תחול, ויקשיב האויב למצהל, כאן צועדת כתת חיילים על הגבול, והגבול הוא בלב כל חייל". כך שרנו ודמיינו שאנו חיילים גבורי חיל הצועדים בסך…

כן, כל הדברים הללו אירעו משכבר הימים במעברת הקסטל הדלה, במעברה ששפעה שירה, "שירת הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות בנין ועליה". ואני לבי נוהה אחרי כל אלה אף בעת הזאת.