בן אדם נולד לגורל הקובע לו מי תהיה קבוצת הכדורגל שתלווה אותו כל חייו. אדם נולד לאהוד קבוצה, חי כדי לרוץ אחריה ובזקנתו נשאר עם הזיכרונות.

נולדתי וגדלתי ברחוב רחל אמנו 15. מחלון ביתי מגרש קטמון נראה היטב. בכל שבת הצטופפו עשרות אורחים ובני משפחה מול חלונות ביתי לראות את הפועל ירושלים משחקת כדורגל בשנים היפות שלה.

הילד שנולד וגדל שם במהרה מצא עצמו מאוהב מעל הראש בקבוצה, אשר בירושלים של אותן שנים הייתה הגאווה של העיר.

כל הניסיונות של אבי והמשפחה המורחבת שהם אוהדי בית"ר לשכנע אותי, לאיים עליי, להגיד לי שזה יותר גרוע מבגידה – לא עזרו. אני לובש חולצה אדומה, רץ לאימונים ולמשחקים בלי שום הסבר הגיוני למשפחתי. פשוט ילד שבוי בקסם האדום.

לא רחק היום וזכיתי להיות שחקן פעיל בקבוצת הנערים. אבי הבית"רי לא סלח לי בנעוריי ולכן נדרשתי לעבוד כדי לקנות זוג נעלי כדורגל, שבאותם ימים עלו סכום כסף לא מבוטל.

לא אשכח לעולם את הבקשה שלי, "אימא, הפועל עלו לגמר הגביע. המשחק בתל אביב. אין מי שייקח אותי. כולם אוהדי בית"ר במשפחה. יש הסעות מאזור מיטשל בעיר, בבקשה תשלחי אותי". ילד בגיל 13 מתחנן לנסוע לבד למשחק הגמר.

אמי היקרה, כמו תמיד, לא ויתרה ונתנה לי להגשים חלומות. ביום המשחק לקחה אותי לאזור ההסעות למשחק, ציידה אותי בכסף ובאוכל, ביקשה מאדם זר לחלוטין "שמור עליו ותחזיר אותו". היום זה נשמע מטורף לחלוטין. פעם החיים היו פשוטים יותר.

לעולם לא אשכח את הדמעות שלי כאשר קפטן הפועל, צבי סינגל, הניף את הגביע הראשון שהגיע לירושלים. חוויית ילדות המלווה אדם עד יומו האחרון.

השנים עברו. הפועל ירדה מאוד מיכולתה. בית"ר הפכה למובילה בירושלים ובארץ. קבוצת נעוריי, אהבתי הגדולה, התנהלה באופן חובבני אשר גרם לפיצולה לשתי קבוצות כדורגל. לא יכולתי לסבול את השם 'קטמון' ואת השם 'הפועל' באותה עוצמה. הפיצול ניפץ לי את החלום. כמובן ששתי הקבוצות לא הצליחו. הפיצול גרם לאובדן כוח, אוהדים ושחקנים התפצלו, טוב לא יצא מזה. המאבקים של שתי הקבוצות והאוהדים לא הועילו לאיש. נדמה כי לאחר שנים כולם התעייפו. האיחוד היה בלתי נמנע.

הפועל ירושלים, קבוצת האוהדים, יצאה שוב לדרך. כולם התאחדו. די לנו לנסוע למגרשי כדורגל לא ראויים במקומות הזויים. עכשיו סומנה מטרה – עולים לליגת העל. נשמע חלום רחוק, כן, התאכזבנו מספר פעמים, אך הפעם היה משהו שונה באוויר. הייתה אהבת חינם של כולם – הנהלה, שחקנים, אוהדים. הפעם לא היה אגו, הייתה אמונה חזקה.

רעדו לי הרגליים בכניסה לאצטדיון טדי למשחק הגורלי. לבשתי חולצה אדומה עם פסים שחורים, חזרתי להיות הילד של מגרש קטמון, אלפי אוהדים שרים ומעודדים. האם הפעם החלום יתגשם?

המשחק החל בהתרגשות עצומה. השער הראשון במשחק לטובת הפועל ירושלים גרם לדמעות לזלוג על לחיי, אדם בן 57 מוריד דמעות משער שהובקע. נשמע מטורף, לחץ של 21 שנה מתפרק. אנחנו בדרך לליגה הבכירה ביותר בישראל, ליגת העל.

בבקשה אדוני השופט, סיים כבר את המשחק, אנחנו למודי אכזבות. השער השני קצת מרגיע אותנו. המשחק הסתיים, הפועל ירושלים עולה ליגה. אלפי אוהדים – נשים, ילדים וגברים רוקדים, שרים ולא מאמינים שהגיע הרגע. בשנה הבאה בירושלים חוזרים למשחק דרבי מול בית"ר. במשך שנים חשבתי שלא אזכה לראות שוב דרבי בירושלים.

מאמנה האגדי של ליברפול, ביל שאנקלי, אמר "יש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה יותר מזה". אהבה לקבוצת כדורגל בעולם לעיתים נחשבת יותר מאמונה דתית. לכל אישה, גבר, ילדה וילד ראוי שתהיה קבוצת ספורט לעודד. זה אושר, שמחה וגם אכזבה – כל הרגשות שבעולם.