להעיר או לא להעיר?

צילום אילוסטרציה: Shoyuramen , ויקיפדיה
צילום אילוסטרציה: Shoyuramen , ויקיפדיה
אנו נחשפים מידי יום למעשים לא טובים של אנשים, פעולות שחלקן הגדול הוא הפרת חוק ואנו נמנעים מלפעול כנגד * מדוע?

אחת השאלות החשובות הרוחשת במוחנו, מידי יום ביומו, היא השאלה הקשה: להעיר או לא להעיר? להעיר לנהג שבניגוד לחוק חונה בחנייה לנכים? להעיר לנהג הסוטה ממסלול נסיעתו ומסכן לא רק את עצמו – אלא גם אותך? להעיר לאנשים שעולים במעלית בית החולים, לעתים אנשי רפואה בעצמם, עם טלפון נייד וממשיכים בשיחה? דוגמאות מחיי היום יום לא חסרות.

בלי לשים לב לדבר, אנו בעצם נכנסים לאחת התקופות הקשות בחיי האומה שלנו: הגאות של מעשי הפשע והאלימות מתעצמת מידי יום ביומו. היא באה לידי ביטוי לא רק בכבישים, אלא גם במדרכה שליד ביתך או בחנות המכולת השכונתית. אתה רואה במו עיניך את מבצעי העבירה ומיד אתה עושה דרכך לעבר עובר העבירה ומתכוון להעיר. אך ברגע האחרון ממש, אתה בולם את עצמך ומפטיר בשקט (מחשש פן העבריין ישמע את דבריך) קללה קטנה וממשיך בדרכך.

התוצאה ברורה: ככל שתגבר העבריינות ברחובותינו, כך נגדיל אנו את ההתכנסות בתוכנו: אם לא נעיר לעבריין ולא נתלונן במשטרה בנימוק של "למה לי צרות ובזבוז זמן?", נגרום בעצם להתגברות מעשי האלימות והעבריינות.

כן, כמו כל זוג נורמלי, לעתים גם אצלנו במשפחה יש חילוקי דעות וכעסים. הם באים לידי ביטוי בעיקר בשעת הנהיגה. רעייתי שתחיה כועסת מאד (בלשון המעטה…) בכל פעם שאני מעיר או מנהל 'שיחה' בשפת הידיים עם הנהג ברכב המסוך שלעניות דעתי עובר עבירה. רעייתי חוזרת ומזכירה לי כיצד באו לסיומם הטרגי 'שיחות' מעין אלה בין נהגים. ואז אתה אומר (כמובן לעצמך…) "ואללה היא צודקת" וממשיך לנהוג באותה מתכונת כבר למחרת היום…

כדי להמחיש לקורא את דבריי, אביא בפניכם מקרה שאירע ביום שישי האחרון: סיימתי לערוך קניות בצרכנייה של נווה אילן ועשיתי דרכי לעבר מכוניתי בחנייה סמוכה. הבחנתי בסבא שיושב בתא הנהג, כאשר נכדו הפעוט נמצא על ברכיו בינו לבינו ההגה. כך הוא נהג במטרה לצאת ממגרש החנייה. קראתי לעברו לחדול בנסיעה, אבל הוא לא שמע את דבריי, ככל הנראה בגלל החלון הסגור. בעזרת מפתחות הרכב דפקתי על חלון המכונית.

כל זה, כאמור, מתוך כוונה טובה – לומר לנהג שהוא עושה מעשה שטות המסכן את נכדו וכמובן שהוא עובר עבירה חמורה. הנהג הדור הפנים פתח את החלון ברכבו והחל בסדרת קללות לעברי, דבר שמאוד הפתיע אותי. למזלי הטוב הצלחתי להתאפק מתגובה קשה. הסתפקתי בכמה מלים 'לא יפות'. שמעתי את הסבריו הלא הגיוניים כמו למשל "רציתי להעביר את הנכד אחורה…" ומלמלתי לעצמי שהנהג גם שקרן. הרי ראיתיו במו עיניי כיצד הוא נוהג כאשר נכדו על ברכיו.

מה עושים? שוטר תנועה שאליו פניתי בצומת 'אלביס' הציע לי לחייג למשטרה (110) ולהגיש תלונה. בבואי הביתה חייגתי. מענה קולי השיב לי שהמוקד סגור והוא ייפתח רק ביום ראשון.

בינתיים חלפו להם יומיים. חבריי לבריכה בנווה אילן יעצו שאעזוב את זה, בתקווה שאותו נהג ייקח לתשומת לבו את המקרה ולא ישוב לבצע דברים דומים בעתיד. קיבלתי את עצתם והפכתי להיות שותף לתקווה.

השאלה הקשה – להעיר או לא להעיר? – נותרה במקומה.

עברייני החוק ימשיכו בשלהם באין מפריע ויוסיפו לחשוב שהמרחב הציבורי – רחוב, כביש, מדרכה ואפילו הצמחייה שבצדי הכבישים – הוא נחלתם הפרטית.

אני נזכר בסיפורו של תושב מבשרת ותיק שהבחין באישה שקטפה לעצמה בעזרת מספריים זר נאה של ורדים מהגינה הציבורית: "גברת, גברת", אמר האיש בעדינות לקוטפת הפרחים, "זו גינה ציבורית. אסור לקטוף". תשובתה: "אני יודעת שזו גינה ציבורית. אני חלק מהציבור…". שבת שלום.