ירושלים האחרת

צילום: לילי מהפרלמנט
צילום: לילי מהפרלמנט
חוויות אישיות מלאות ערגה לאותה ירושלים נחלמת, ירושלים הקטנה והצנועה, שהכל אהבוה, והיא אהבה את באיה עד כלות

מישהי כתבה היום בפייסבוק, בלוח שכותרתו: "זכרונות ילדות ירושלים": "הייתי נותנת עשר שנים מחיי לטייל במרכז העיר של שנות השבעים, מסעדת שובע, הבורקס של מוסא, עוגת גבינה בנאווה של אז, ריח הקפה הנישא למרחקים מקפה אלסקה, קפה מקס, ועוד רבים ונפלאים שאינם עוד". (שולמית מנדל)

דבריה זכו לתגובות אין ספור. תגובות שופעות נוסטלגיה, חן וחסד. רבים העלו חוויות אישיות מלאות ערגה לאותה ירושלים נחלמת, ירושלים הקטנה והצנועה, שהכל אהבוה, והיא אהבה את באיה עד כלות.

ואף אני באתי בקהלם, וזכרתי את ירושלים שלי. ירושלים שלי של שנות החמשים המאוחרות ושנות הששים הייתה אוסף של מקומות שבאתי עדיהם כל אימת שנסתייע בידי הדבר, כל אימת שזכיתי למעות קטנות לקנות בהם כרטיס נסיעה באוטובוס מהקסטל לירושלים ובחזרה. היו אלה ימים של דלות ועוני.

בטבורה של ירושלים שלי, של אותם הימים, עמדה חנות הנעליים "פריימן את ביין" שבבנין העמודים הסמוך לככר ציון. מעולם לא החמצתי אותה בהגיעי לירושלים. בהגיעי אליה הייתי מצמיד את חוטמי לחלון הראווה, ומתבונן רגעים רבים וארוכים בפליאה ובהשתאות ברכבת שנסעה על מסילתה, שהייתה מתוחה בין הנעליים שהוצגו בוויטרינה.

הרכבת שעטה בין הרים מושלגים ואפרי מרעה ירוקים. נבלעה בתוך מנהרות וחלפה ביעף על גשרים נטויים מעל נהרות שוצפים. עיניי המצועפות היו מהלכות בעקבותיה ולבבי השגיא עד הרחק, אל ארצות רחוקות ומדומינות – שאותן פקדתי לימים, והרכבת ההיא מחנות הנעליים בדעתי. והיו לי עוד מקומות בירושלים שאהבתים, שחולפים לנגד עיני כבסרט נע.

המראות הללו שעולים בי מתגברים והופכים לנהר געגועים גואה הזורם ופוגש את…. חנה ומיכאל גונן גבורי ספרו של עמוס עוז – "מיכאל שלי", אנשים שחייהם זורמים באותה ירושלים שאנו כה מתגעגעים אליה ונכספים לשוב ולשוטט בה, באותה עיר קטנה וחצויה שהייתה קודם למלחמת ששת הימים.

אני הולך אחריהם כצל, ואף אתם שכיסופיכם הולכים אל ירושלים ההיא – מוזמנים להיות עמם, עם חנה – הסטודנטית שלא מן המנין הלומדת ספרות שפוגשת לראשונה את מיכאל דוקטור לגיאולוגיה, שיהפוך לימים לבעלה. חנה הנערה הירושלמית השברירית מספרת: "בעלי הוא הדוקטור מיכאל גונן… נפגשנו בבנין טרה-סנטה לפני עשר שנים. בימים שבהם עדיין נערכו הרצאות שם".

לאחר אותו מפגש אקראי ראשון מתחיל להרקם ביניהם סיפור אהבה והם נפגשים בקפה עטרה המיתולוגי. "לאותו ערב קבענו מיכאל ואני פגישה בקפה עטרה שברחוב בן יהודה. בחוץ השתוללה סערה אמיתית". בצאתם הולכת דרכם "לאורך רחוב מליסנדה, רחוב הנביאים ורחוב שטראוס הנקרא גם רחוב הבריאות".

עוז שאוהב את ירושלים הקטנה של אז, מפרט את מסלולי הליכתם בכל שכונות ירושלים ורחובותיה, אלה שאנו נכספים אליהם עתה ממרום גילנו המופלג.

חתונת חנה ומיכאל נערכת על גג משרד הרבנות הישן ברחוב יפו מול חנות הספרים הלועזיים של סטימצקי, ובערב הם עורכים מסיבת ידידים "באחד מאולמי ההרצאות שבבנין רטיסבון", מבנה אירופאי שגן נאה חובקו עד היום.

לאחר חודשי הריון קשים "בחודש מרס של שנת חמשים ואחת נולד בננו יאיר". זה קורה "באולם היולדות של בית החולים שערי צדק" הישן שברחוב יפו, (שהכל קראוהו בית חולים וואלך). "היה זה בית חולים קודר, אפל ומדוכדך אשר נבנה במאה הקודמת. מול מיטתי נשר הטיח פצלות פצלות מעל הקיר".

מקום אהוב על חנה גונן הוא שוק מחנה יהודה שעליו היא מספרת: "מדי בוקר אני מסיעה את יאיר בעגלתו לטיול קטן. אנו פונים אל שוק מחנה יהודה כדי לקנות במחיר זול מחבת חדשה או מסננת. כשהייתי קטנה אהבתי את מראה גבם העירום והשזוף של הסבלים בשוק מחנה יהודה".

מי המבקש להתהלך מעדנות ובעיניים מצועפות נוסטלגיה טוב יעשה אם יטול בידיו את הספר "מיכאל שלי" וילך עמו אל ירושלים של אותם הימים בעקבות חנה ומיכאל גונן.

אני אוהב את העיר ירושלים עד כלות, ואת יצירתו הגדולה של עמוס עוז כאחת. אני אוגד את שתי האהבות הללו, ויוצא לסיורים שאני מדריך תחת הכותרת: "בעקבות חנה ומיכאל". אלה שעות אושרי.

ספרי "חלומה בשער בת רבים" שרבים משיריו הם שירי ירושלים פותח במלים: "לכל אדם ירושלים בסוף דרכו, אני כל דרכי ירושלים. נערתי ירושלים, חלומיי ירושלים, כל ילדיי ירושלים ואמי שלוקחה אל עפרה. אני חומותיה, רימונים ותאנים שרנים חיותם בה. רוח, מגן, סהר, צלב. אני נתיב יסוריה, קברה, חתן דמיה, אני בנה!".

שיהא חן המקום על יושביו. שיהא חן ירושלים עליכם.